נקודת ההיפוך של התודעה

אנחנו צריכים להשיג גובה כזה, כדי לעבוד מעל לאגו שלנו ושהוא לא יפריע לנו. אנחנו מתעלים מעליו והופכים להיות חופשיים ממנו לחלוטין. ואז לאדם לא נשארות שום הגבלות.

ובינתיים האגו שלי מפריע לי, זה "עזר כנגדו", כי הוא עוזר לי לגלות חסרונות חדשים, בעיות, כל מיני מומים שבי. זה מעורר אותי לעבוד ולפעול, מעורר בתוכי כל מיני הרגשות, שינויי מצבים. אם כל זה לא היה, אז המצב שלנו היה בלתי הפיך לחלוטין. לכן נאמר, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". אבל במידת ההתקדמות, האדם לא מגלה רצון לקבל יותר גדול, אלא בתוך אותו הרצון הוא מגלה יותר ויותר פריטים, יותר אבחנות עדינות שמביאות לו התפעלויות יותר ויותר גדולות. וזה נקרא רצון לקבל יותר גדול.

להגיע ל"יצרו גדול הימנו", זה אומר להפוך להיות בררן וחסר סבלנות בדברים הקטנים ביותר, שמקודם אני אפילו לא שמתי לב אליהם. וזה מעורר אותי לתיקונים חדשים יותר ועדינים, ובסופו של דבר, מביא אותי לעבודה מאוד מדויקת כנגד הטבע האגואיסטי שלי.

הבורא ברא רצון לקבל, משהו שזר גם לו וגם לנו. אבל זה נותן לנו להרגיש אבחנה אחת – את הניתוק שלנו מהבורא כ"יש מאין". חוץ מזה אין יותר שום דבר ברצון לקבל, רק האבחנה האחת הזאת, אפילו לא גרם של איזה רצון. הבורא ברא רק את האבחנה האחת הזאת, שנוצרה "יש מאין", משהו נפרד לחלוטין.

ומהנקודה הנפרדת הזאת מתחיל אחר כך להתפתח הרצון לקבל, כאילו שנפתחת ספירלה. כל מה שיש ברצון הזה, שיוצא מהנקודה "יש מאין", מתפתח מהבורא, רק בצורה הפוכה, כמו "אנטי עולם".

הבורא ברא מחוץ לגבולות שלו איזו נקודה שקיימת מאין והכניס את עצמו לתוכה. יוצא, שקיים בורא ונברא שעומדים זה מול זה. והנברא משתמש בכל מה שיש לו מה"אין" הזה, כדי לייצב את עצמו באותו המעמד כמו הבורא. כי למעשה, כל השאר, חוץ מהנקודה האחת הזאת "יש מאין", זה הבורא. ו"יש מאין", זו נקודת ההיפוך בשׂכל וברגשות שלנו, שאותה אנחנו כל הזמן צריכים לתקן.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 14.06.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מרדף אחר חזיון תעתועים
אל תשפוט על מה שעדיין לא הבשיל
שלבי התהוות השכל. מהרגשה להבנה