דף הבית / הכנה ושימוש בשיעור הבוקר בצורה הנכונה להשגת המטרה

הכנה ושימוש בשיעור הבוקר בצורה הנכונה להשגת המטרה

הכנה ושימוש בשיעור הבוקר בצורה הנכונה להשגת המטרה

1) לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ובמע"ט, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש, כל פָּעל ה' לַמַענהו, כדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח.
אבל בתחילה, כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבועים באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ ע"י המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראות, שיש בטבע הקבלה לעצמו.
ואז ייתן אל ליבו להבדיל את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות, שאין בו חיסרון כלשהו. ואז לוקח חלק בשמחה אשר בעת בריאת העולם. כי זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. כי בכל מקום שנותן עיניו, הוא רואה רק טוב ורק שלמות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל, אלא הכול זכויות.
(זוהר לעם, בראשית-ב, סעיף 103)

2) מטרם שהאדם זכה לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לעשות הכל בעל מנת להשפיע, הנקרא לשמה, הגם שהאדם לומד את כל אלה הענינים, כמו שהם, אבל הם רק בבחינת שמות בלי שום ביאור, היינו שאין לו שום השגה באלו הדברים שלומד, כי אין לו שום ידיעה בהחומר של השורשים העליונים, המכונים בשם שמות הקדושים או ספירות ופרצופים.
וניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם, רצון וחשק, להדבק בהבורא, מחמת קדושת הענינים, שמדברים משמות הקדושים. וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שענינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להכנס להיכל המלך, ולהדבק בו יתברך.
(כתבי רב"ש, כרך ג', ג' קוים)

3) האדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה. השכינה נקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא.
שאותה התורה שעוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשות אותו מכובד וחשוב בעולם. משמיענו פירושו של תורה לשמה, שהוא מסילות בלבבם, שיכוון בליבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמ"ש, כי מלאה הארץ דעה את ה'. ואז יקויָם, והיה ה' למלך על כל הארץ.
(זוהר לעם, תולדות, סעיף 125)

4) צריך כל אחד ואחד לפני הלימוד לעשות חשבון לעצמו, מהי מטרת הלימוד, כלומר למה הוא נותן יגיעה בתורה. בטח אין לתת יגיעה בלי שכר. ובטח, כשהאדם לומד תורה, הוא מאמין "בנאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתיך" (אבות, פרק שני, כ"א). ולאיזה שכר הוא מכוון, הוא צריך לתת תשומת לב, בכדי שהשכר יהיה תמיד לנגד עיניו. כלומר, שיהיה לו בטחון ואמונה, שהקב"ה ישלם לו שכרו.
והשכר, שהוא מקוה שיקבל, זה צריך לתת כח לעבודה. היינו, שהשכר הוא חומרי דלק, שעליו מתבססת העבודה שלו. ובטח שככל שהשכר גדול ביותר, יש יותר כח עבודה. מה שאין כן אם השכר אינו חשוב כל כך, אין השכר הזה ראוי ומסוגל, שיתן לו כח לעבוד במסירות נפש. כלומר, שיבין, שהתורה כל כך חשובה, כמ"ש "כי הם חיינו ואורך ימינו". ובטח שאם האדם מרגיש כך, שזהו ממש תורת חיים, היה כל אדם לפי הרגשתו, היה נותן כל חייו, בכדי להשיג חיים. אולם בכדי להרגיש את החיים שבתורה, האדם צריך להכנה דרבה, להכשיר את גופו, שיהא מסוגל להרגיש את החיים שבתורה. לכן אמרו חז"ל, שצריכים להתחיל בשלא לשמה, וע"י המאור התורה, שישיג בזמן שעדיין נמצא בשלא לשמה, זה יביאהו לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב. ואז תהיה לו היכולת ללמוד לשמה, היינו לשם התורה, הנקראת "תורת חיים", משום שכבר ישיג את החיים שבתורה.
(כתבי רב"ש, כרך א', מהו תורה ומלאכה בדרך ה')

5) כל אלה הפסוקים ומאמרי חז"ל, מלמדים אותנו עצות איך להדבק בו יתברך. כי כל החסרון שיש בנו, הוא מחמת שאנחנו לא מרגישים את גדלותו יתברך.
כי כשאנו מתחילים לבקר את "מה העבודה", אנחנו רוצים תיכף לקבל את הכל בבחינת אור פנימי. וזה ידוע לכם, שהאור פנימי מאיר דווקא בזמן שיש מסך ואור חוזר, היינו כלים נקיים, אבל הבחינה ד' מקבלת מבחינת אור מקיף, שאור מקיף מאיר מרחוק, כמו שכתוב בעץ-חיים.
ופירושו, היינו אפילו שאדם עדיין מרוחק מהבורא יתברך, זאת אומרת שאין לו השתוות הצורה הוא יכול לקבל מאור מקיף. והאר"י כתב, שהאור מקיף הוא יותר גדול מאור פנימי.
פירוש, מתי האדם יכול לקבל בזמן שהוא עדיין מרוחק? רק אם הוא מגדיל את גודל וחשיבות של האור מקיף, היינו מבחינת רוממות ה' יתברך וחשיבות מאור התורה, אזי הוא יכול לקבל הארה מרחוק.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת יא)

6) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולשון כיוון הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים.
(רבי צדוק הכהן רבינוביץ' מלובלין 1823 -1900, פרי צדיק, פרשת וישב, אות ג')

7) בזמן שלומד תורה לשם לימוד תורה, יש להבחין על איזו כוונה הוא לומד? כלומר, לקיים מצות ה', כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה, בכדי לבטל את הרע שבו. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".
ובטח האדם צריך לכוון לפני לימוד התורה את הסיבה, שבשבילה הוא לומד עכשיו תורה. כי כל מעשה צריך להיות איזה מטרה, שהיא הסיבה, שעושה עתה המעשה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "תפלה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". לכן מטרם שהוא הולך ללמוד תורה, הוא צריך להכין את הכוונה.
(כתבי רב"ש, כרך א', מהו תורה ומלאכה בדרך ה')

8) מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה להתייגע בה, ולתת דעתו וליבו, למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת "אור הפנים". וכל אדם מוכשר לזה, כמ"ש: ומְשַחַרַי ימצאוני. וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק היגיעה בלבדה.
(כתבי בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, צ"ז)

9) הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כוחו של היצה"ר, ולמחותו כליל. ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא: או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב-"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהיסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, כאמור. ואע"פ שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד.
(כתבי בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, י"ח)

10) בזמן שהאדם מעיין באיזה ענין ומשתוקק להבינו, ההשתוקקות הזו נקרא "תפילה". כי ענין תפילה הוא בחינת חסרון, שפירושו שמשתוקק לדבר שחסר לו, שהקב"ה ימלא את חסרונו. וגודל התפילה נמדד לפי ההשתוקקות. כי לדבר שחסר לו ביותר, אז ההשתוקקות יותר גדולה. כי לפי ערך החסרון, כן במידה זו הוא משתוקק.
ויש כלל, בדבר שהאדם משקיע יגיעה ביותר, אז היגיעה מגדילו את החסרון, ורוצה לקבל מילוי על חסרונו. וחסרון נקרא "תפילה", בחינת עבודה שבלב, כי הקב"ה חפץ בלב. נמצא, שאז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. כי בעת שמעיין בדברי תורה, אז הלב מוכרח להתפנות משאר רצוניות, ולתת כח להמוח, שיוכל לחשוב ולעיין.
ובאם אין חשק בהלב, אין המוח יכול לעיין, על דרך שאמרו חז"ל: "לעולם ילמוד אדם לתלמודו במקום שלבו חפץ". ובכדי שתתקבל תפילתו, מוכרח להיות תפילה שלימה. לכן, כשמעיין בשיעור שלם, אז הוא מוציא מזה תפילה שלימה. ואז יכול להתקבל תפילתו, כי ה' שומע תפילה.
(כתבי בעל הסולם, שמעתי, מאמר כא. בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה)

11) האדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה".
(כתבי רב"ש, כרך א', ענין השפעה)

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest