דף הבית / חג החנוכה על-פי חכמת הקבלה, קטעים מכתבי המקובלים

חג החנוכה על-פי חכמת הקבלה, קטעים מכתבי המקובלים

חנוכה

1) "חנוכה" … הוא עבודה דתיקון הבריאה, שהוא בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, שעמהם יכולים להגיע אח"כ למטרת הבריאה. זה יכולים לכנות בשם "רוחניות", כי לא רוצה לעשות שום מעשה עבור עצמו. אלא הכל לשם ה', כמו שאמרו חז"ל "עולה, היינו קורבן עולה, הוא כולה לה', הכל רוחני"
… ואאמו"ר זצ"ל אמר, על מה ששאלו חז"ל (שבת כ"א ע"ב) מאי חנוכה. ופירש, שהתשובה היא חנו-כה, שהכוונה היא ש"חנו-כה". זאת אומרת, כ"ה בכסלו לא היתה גמר המלחמה, אלא היתה רק חניה בלבד. כדמיון שהצבא רוצה לעשות התקפה חדשה וחזקה, אז נותנים להצבא לנוח, בכדי שיתאספו כוחות חדשים, ויוכלו להמשיך את המלחמה. ואמר, שיש טפשים, היות שקבלו פקודה לא ללכת קדימה לארץ השונא, אלא לנוח, אז הם חושבים, שכבר גמרו את המלחמה, שאין עוד מה לנצח את השונא.
נמצא לפי הנ"ל, שענין החנוכה אינו עוד שלימות המטרה, אלא זוהי רק בחינת תיקון הבריאה, שבזה נתקנו הכלים דהשפעה, שפירושו הוא, מעשים של השפעה. ומשום זה אסור להשתמש לאורו של חנוכה, כי שימוש הוא מעשה של קבלה, והנס היה רק על מעשים דהשפעה, שיוכלו לעשות אותם, ולכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "לשמה".
וזה היה נס, שיצאו משליטה של היונים, והיו יכולים ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "בענין נר חנוכה"

2) הנה חז"ל אמרו: "מאי חנוכה? דתנו רבנן". הנה חנוכה הוא אותיות חנו – כה, שבכ"ה בכסלו היתה להם חניה מהמלחמה. כי ענין חניה שייך דוקא באמצע העבודה. וענין שחונים באמצע הוא בכדי לקחת עוד כוחות שתהיה יכולת להמשיך בעבודה.
וצריכים להבין, מה יש להם עוד לעשות אחר שכבר גמרו את המלחמה הראשונה, ומה צריכים הם עוד לעשות עד שיכולים לומר שכבר גמרו את המלחמה?
הנה מצינו שבבית שני גזרו היוונים גזרות על ישראל ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות. נמצא לפי זה שכל הנס היה בזה שאחרי המלחמה היתה להם היכולת לעסוק בתורה ומצוות. וזה נקרא שהנס היה רק על רוחניות. מה שאין כן בפורים היה הנס על הגופים, היינו על גשמיות. לכן בחנוכה ניתן לנו להזכיר את הנס בהלל והודאה ולא במשתה ושמחה, אבל בפורים "משתה ושמחה" כתיב, היינו בדברים הנוגעים גם להגוף, משום שאז היה הנס על הגופים, הנקרא גשמיות.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת נ"ג

3) ענין חנוכה, שזה ענין חנו, שהחניה היתה לא מטעם זה הנקרא בחי' שלמות, היינו אספקלריא המאירה, אלא שהחניה היתה בבחי' כה, היינו בלתי שלמות שהוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה. היינו שמלחמת היצר עוד לא נגמרה אלא שצריכים לבוא לשלמות האמיתית. וזהו חנו – כה, חניה בבחי' כה, היינו שקבלו את ההשפעה העליונה בכדי שיהיה להם יותר כוחות ללכת קדימה במלחמת היצר.
ומזה נמשך שבזמן שהאדם הולך בדרכי ה' נותנים לו הרבה פעמים התעוררות ממרום, היינו באמצע התפילה או באמצע לימוד התורה או בעת עשיית המצוה, שההתעוררות הזו נכנסת בלב האדם ומתחיל להרגיש טעם וחן דקדושה.
אבל האדם צריך לדעת שהשפע הזה נתנו לו רק בכדי שיקח כוחות חדשים ושיוכל להתחזק בעבודה, שיכנס לתוך הקרב של מלחמת היצר, ואז בכל פעם משפיעים לו לפרקים בחינת חניה, היינו בחי' שפע עליון, כי בזמן שבאה לאדם ההתעוררות מלמעלה נדמה בעיניו שכבר אין לו שום מלחמה, כי בזמן הזה הוא מתחיל להרגיש את היופי והתפארת דקדושה והשפלות שישנה בדברים גשמיים עד שמחליט בדעתו שכבר הוא מוכן ומזומן לעבוד רק לשם שמים.
ומאחר שהאדם באמת לא גמר את מלאכתו, נוטלים ממנו בחזרה את ההתעוררות שנתנו לו, ואז תיכף נופל שוב למצבו הקודם, היינו שמרגיש חן ויופי רק בדברים גשמיים ודברים שבקדושה נחשבים אצלו רק לדבר מיותר, ואז הוא עוסק בתורה ומצוות רק מטעם הכרח ועל דרך הכפיה ולא מטעם חשק ושמחה כבזמן שהיתה לו ההתעוררות.
וההתעוררות הזו היא בחינת נר חנו-כה. לכן אם יש לו שכל הוא צריך תמיד להתגבר עד שעוזרים לו מלמעלה לזכות לבחינת שלמות אמיתית.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת כ"ו

4) הנה בגמרא, "כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל", משמע מכאן ש"נכנסו יונים להיכל" היתה צרה בפני עצמה, וצרה כפולה היתה שם, "כניסת היונים להיכל", ו"טמאו כל השמנים שבהיכל". כי כניסתם להיכל היתה כמכניס טומאה במקדש, וכענין שכתוב בזוה"ק ובהאריז"ל, שענין מיתת האדם הוא שנכנסים כחות הטומאה באדם, והנשמה הקדושה אינה יכולה לסבול אותם ומסתלקת. דוגמא זו היה בכניסת יונים להיכל, שגרמה לסילוק הקדושה. וכדעת הרמב"ן בספר המלחמות בש"ס ע"ז שהכתוב "ובאו פריצים וחללוה" מדבר מבית המקדש עצמו, שהבנין נתחלל, ואח"כ צרה שניה שטמאו כל השמנים שבהיכל. ונראה ששתי צרות אלו מקבילות ללב ומוח, ובשתי אלה פגמו את לבם ואת מוחם של ישראל.
ביאור הדברים, המקדש נקרא לבם של ישראל, כי המקדש הוא המאחד את כל ישראל כמו הלב שמאחד את אברי האדם, וישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ולעומת התאחדות לב ישראל למטה לאביהן שבשמים, מעורר כן למעלה, ונתקיים " וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים ", וע"כ מוכח מזה שבהמ"ק הוא לבם של ישראל. ובכניסת היונים להיכל, נסתלק ענין כנסת ישראל, והוא פגם הלב למעלה ולמטה, ונסתם הלב מלהשתוקק עוד כל כך לאביהן שבשמים. ולעומת כניסת הטמאים הללו להיכל, הכניסו בלב ישראל למטה השתוקקות לאהבות חיצוניות, ולא די לצרה זו, אלא פגמו עוד את מוחם ושכלם של ישראל, "וטמאו את השמנים שבהיכל", "שמן" רומז לחכמה, והיינו ש"טומאה" הוא מלשון טמטום, שטמטמו את מוח ישראל מהאיר עוד במוח חכמת התורה והאור האלקי, והכניסו בהם חכמות חיצוניות, ונתפגם המוח והשכל. וזהו שבזמר "מעוז צור", "יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים", היינו שלעולם הסט"א הם ענפין מתפרדין, ובחטא ישראל, שלא היתה עבודתם בהתלהבות והשתוקקות הלב ובהתאספות כל הכוחות, לקחו הם מישראל כח הקיבוץ והאסיפה. וזהו "ופרצו חומות מגדלי", "חומת" אותיות "חותם", שהוא חומת וחותם הלב, ונסתלק ענין כנסת ישראל, ולא עוד אלא "שטמאו כל השמנים", וזהו "להשכיחם תורתך", זה פגם המוח, "ולהעבירם מחוקי רצונך" זה פגם הלב. וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, היה להיפוך, שבהופיע האור נדחה החושך. וזהו שאנו אומרים, ולך עשית "שם" גדול וקדוש בעולמך, וחזר ענין כנסת ישראל ובהמ"ק, שהוא לבם של ישראל לטהרתו. וזהו ואח"כ "בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ", ונסתלק פגם הלב, ולא עוד אלא "והדליקו נרות בחצרות קדשך", וחזרו להופיע האור האלקי וחכמת התורה בישראל.
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, ספר "שם משמואל" פרשת מקץ, חנוכה, ליל ב'

יוונים נקבצו עלי

5) "יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים". יוונים הם הקליפה נגד הקדושה. הקדושה היא בחינת אמונה למעלה מהדעת, והיוונים הולכים דווקא בתוך הדעת. ובאים היוונים דווקא בימי חשמונאים, היינו דווקא בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך הקדושה. מה שאין כן מטרם זה, אין מקום ליוונים, כי "זה לעומת זה עשה אלקים", שזה ענין "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב).
כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר "יוונים נקבצו עלי"

6) … שליטת היוונים, שהוא ההיפך מדרך היהדות. שענין יוונים הוא, שצריכים ללכת רק בתוך השכל, הן במוחא והן בליבא. ומובן מאליו, שבזמן שעם ישראל היו רוצים ללכת למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהשכל החיצוני מחייב, לא היו יכולים.
וזה נקרא, מלחמת היוונים. שאז מתחילה העבודה האמיתית, הנקראת, שעם ישראל רוצים ללכת ולעלות על המסילה, ההולכת לדביקות ה'. והדרך הזו נקראת "אמונה למעלה מהדעת". והיוונים רוצים לשלוט על הגוף, שלא יוותר על שום דבר, אם הדעת אינו מסכים לזה.
כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "נס החנוכה"

7) הנה אנו אומרים (בשיר של "מעוז צור ישועתי") "יונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים. ופרצו חומת מגדלי". הנה "יונים" נקראים אלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. כלומר, שאין ביכלתם לעשות משהו אם זהו נגד הדעת. ואז היתה שליטת היונים, היינו השליטה הזו היתה שולטת על עם ישראל.
והשליטה זו מכונה "מלכות יון הרשעה", שמתפקידם הוא "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כלומר, השליטה שהוא ללכת דוקא בתוך הדעת, זה גורם לפרוץ את החומה, שהוא שומר את המגדל. שפירושו של "מגדל" הוא, שיש באדם בחינת שיעור מסוים בגדלות ה'. ו"החומה" זו נקראת אמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת הוא יכול לבוא לידי הרגשת גדלות ה'. וכמו כן לצייר לעצמו גדלות ה'.
ובזמן שיש לאדם הרגשה בגדלות ה', אז האדם דומה "כמו נר בפני אבוקה", שהוא בטל אליו. אבל היונים, היינו השליטה שבתוך הדעת, שלא נתנו ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא ש"פרצו חומת מגדלי". היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת, שזהו חומה, שבתוך החומה הזו יכולים לבנות מגדלים, היינו להשיג גדלות ה', שזה נקרא "מגדל". כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לדעת דקדושה.
כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר "הנרות הללו קודש הם"

8) יש לפרש את מה שאנו אומרים בשיר מעוז צור ישועתי, "יוונים נקבצו עלי ופרצו חומת מגדלי, וטמאו כל השמנים". ח ו מ ת הוא אותיות חותם, ותחום. מגדלי הוא המגדל מלא כל טוב (עיין במדרש רבא פ"ח). וענין החומה הוא שמירה שלא יכנסו זרים לתוך העיר ולשלול טובה. כמו כן כאן – כדי שלא יכנסו מחשבות זרות ורצוניות בלתי קרואים, מוכרחים גם כן לעשות חומה שעמה נשמרים מהחצונים. וחומה זו נקרא אמונה, שרק על ידי אמונה יש יכולת להאדם שיהיה ניצל מכל הנ"ל. וזה נקרא "תחום", שעד כאן יש יכולת להחיצונים לגשת, ובזמן שרואים שהאדם לא יוצא מתוך החומה, אזי הולכים ושבים למקומם.
והטעם הוא, כי ענין אמונה הוא דווקא למעלה מהדעת, ושליטת הסטרא אחרא הוא דווקא בתוך הדעת של השׂכל החיצוני, וממילא אין שום קשר ונגיעה להאדם.
וקליפת יוון היה, שעם ישראל יתנהגו דווקא על ידי השׂכל החיצוני שהוא הפילוסופיה הארורה. וזה הוא נגד האמונה, הנקרא חומה. ובשיעור שעלתה בידם להכניס את הפילוסופיא לישראל, באותו שיעור נבחן, שעשו פרצה בהחומה.
וזה פירוש "ופרצו חומת מגדלי", היינו החומה שהוא סביב המגדל מלא כל טוב, שעל ידי זה זוכים להשיג להשגחה גלויה, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם במדת טוב ומטיב.
ועל ידי הפרצה הנ"ל "וטמאו כל השמנים", היינו שכל הבהירות והחיות שזכו על ידי אמונה נסתמו מהם, שטומאה הוא מלשון טמטום וסתום, עד שנעשה נס, והקדוש ברוך הוא עזר להם, וזכו שוב לאור הגלוי הנקרא אור הפנים.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת מ"ג

9) בזמן שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, כלומר לעשות את "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שזה נקרא בחינת "חשמונאים", שתפקידם היה להוציא את הקדושה משליטת הקליפות, הנקראים "יוונים". ודוקא בזמן שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, שהוא ע"י האמונה למעלה מהדעת, אז מתגלה אצל האדם את "הדיעות של היוונים", שהיא קליפה נגד האמונה. ואז רואים, שכל "היוונים", שמטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, "היוונים" לא היו מגולים באדם, והאדם היה חושב, שיש לו אמונה מספקת בה', ויש לו כח לקיים תו"מ, ולא חסר לו אלא להרבות בתו"מ.
מה שאין כן בזמן שרוצה להיות בחינת "חשמונאי", היינו שרק הקדושה ישלוט בעולם, אז "היוונים", שהיא הקליפה לעומת האמונה, מתגלה כל פעם ביותר תוקף, ודוקא רוצה לפרוץ את "חומת מגדלי", שהאמונה היא "החומה", שכל הגדלות תלוי בשיעור האמונה, שיש להאדם בה'. כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד לפי מה שמשער בלביה. שענין אמונה בה', כל אחד ואחד יש לו שיעור אחר באמונת ה'".
ובהאמור נבין "מתי נפרצו חומות מגדלי", כלומר שראו שאין להם אמונה, זאת אומרת, שלא יכולים ללכת למעלה מהדעת. דוקא בזמן שרצו לכנס בהעבודה שהוא כולו להשפיע לה', אז "היוונים נקבצו עלי", והתחילו לבוא מחשבות של "היוונים", שלא נתנו ללכת, אלא רק מה שהשכל מחייב, אם כדאי לעשות.
מה שאין כן מה שהוא נגד השכל, הם עומדים בתוקף ולא נותנים לזוז אף משהו. ואז מתחילה היגיעה. היינו דוקא בזמן שמתחילים ללכת בעבודה דלהשפיע, שרק אז רואים, שאין האדם יכול לעשות משהו נגד הטבע שלו, שהוא הרצון לקבל לעצמו.
לכן כשהקב"ה עשה להם נס, היינו שהוא עזר להם, אז כולם ראו, שכל העבודה לא עשה להם כלום, כלומר שכל עבודה היתה בחינם, כי לא היו יכולים לכבוש אותם, כמו שכתוב ("ועל הניסים") "מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים".
היינו, שמדרך הטבע והשכל, אין שום מציאות, שיכלו לנצח. היות ששם היו חלשים ומעטים. אם כן הם ראו בתוך הדעת, שה' עזר להם. וזה בא ללמדנו, שכשה' עוזר, לא שייך לומר, שדוקא לאדם גיבור הוא יכול לעזור. מה שאין כן לאדם חלש, אינו יכול לעזור לו.
ובהאמור אנו יכולים לראות, איזה כוחות גדולים ומידות טובות צריכים להמצא בהאדם, שה' יעזור לו, שיוכל להתקרב אליו יתברך. ועל דרך עבודה יש לפרש "מסרת גבורים ביד חלשים". היינו, המחשבות החזקות והרצוניות החזקות של היוונים שבאדם, ביד ישראל שבאדם, שהם חלשים במחשבות, שהם אינם בעלי כשרונות.
ושיהיו בעלי רצון חזק, שיוכלו להתגבר על הרצונות של אומות העולם שבאדם, זה אין להם. ומכל מקום אתה מסרת הגבורים האלו ביד חלשים. וזה נקרא "נס", היות שאין זה בידי אדם מצד הטבע, שיוכל להתגבר עליהם.
כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר "מהם הכוחות, שצריכים בעבודה"

10) וזה שאנו אומרים בזמר לחנוכה יונים "נקבצו" עלי ופרצו חומת מגדלי, היינו שהשיגו כח הקיבוץ ומחמת זה השיגה ידם לפרוץ חומת מגדלי, כי חומה היא המאחדת את יושבי העיר וזוהי מעלת בתי ערי חומה, ומרומז ברש"י מגילה (ב' ע"ב), ומחמת החטא שהיה סילוק האחדות בפרט גרם זה לסילוק האחדות בכלל, וגרם שנאת חנם ונחלשה חומת ישראל ולקחו היונים מעלה זו, וע"כ היה כח בהם לפרוץ חומת ישראל. אך כשגברו החשמונאים ונצחום נתקיים ביונים "יתפרדו כל פועלי און", וישראל עושה חיל, ושבו להתאחד בפרט ובכלל ברגשת נפש מאד.
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, ספר "שם משמואל" פרשת מקץ, חנוכה, ליל ז'

11) תחילה חשבו היוונים למשוך את לב העם לתורותיהם על ידי תכסיסים בלבד ובלי מלחמה. מה עשו? קנו את לבם של קלי הדעת אשר בעם ונתנו להם שלטון במדינה וגם במקדש, ומִנום מושלים ושרים, כוהנים גדולים ואמרכלים, זקנים שופטים ושוטרים. הללו התאחדו כולם בכת אחת שקראו לה: 'מתיוונים'. כלומר, לא מיוּוָנים בכוח גזרת המלכות, אלא מתיוונים מרצונם. והם יצאו ופשטו בעם והרביצו בהם מתורת יוון, הסיתו את העם ופיתוהו לזנוח תורת ה' ולסגל לעצמו את אורח החיים היווני כמוהם. ערכו לו נשפי חשק וריקודי עם ויקימו במות לאלילי יוון ויביאו להם תקרובות, ועשו כל ימיהם הילולה וחינגה, והקסימו אותם בתפאורותיהם, ולהטום בתענוגותיהם.
הרב אברהם אליהו כי טוב, "ספר התודעה", ערך "מתיוונים"

12) בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות, וכיוון שחברי האומה התפתחו, היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה. וכיוון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיות הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכוח – על הצדק, כשאר הגויים. וכיוון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיות. וכיוון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן. ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיה, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמו שכתוב בדברי חז"ל, "חכמים היזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנוכיות. ועל כן הקהילו קהילות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאוות אנוכיות, שלא כדרך התורה. והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל.
בעל הסולם, מאמר "הגלות והגאולה"

נס חנוכה

13) ענין הנס מהו? כל דבר שהוא בטבע אינו נקרא נס אלא מה שהוא למעלה מהטבע זה נקרא נס. וענין טבע הוא מה שהאדם יכול לעשות בעצמו, שזה נקרא בדרך הטבע, מה שאם כן אם אין בידי אדם לעשותו זה כבר נקרא למעלה מהטבע.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת ס"ח

14) נס נקרא, מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר. כלומר, שבידי אדם אין הדבר באפשרות להשיג, אלא שצריך להיות נס מן השמים, שרק באופן כזה נקרא "נס". לכן, כשהאדם בא במצב, שהוא שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם שיש בו, ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שתהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם, זה נקרא "נס".
כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה"

15) הנס של חנוכה היה על ענין רוחניות, כמו שאנו אומרים (בברכה "ועל הנסים") "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם".
ולפי שהסברנו יוצא, "רוחניות" נקראת שמשתמשים בכלים דהשפעה. וענין שליטת היונים מתבטאת שלא נתנו לעשות שום דבר, השייך לכלים דהשפעה, משום ששם היתה גם שליטה על מעשה התורה ומצות. וזה היה בחיצוניות. ומכל שכן בפנימיות המחשבה, היו שולטים על המחשבה, שלא תהיה להם יכולת לכוון משהו לשם שמים, אלא רצו שעם ישראל יהיו משוקעים באהבה עצמית, שע"י זה יהיו נפרדים מה'. וכל מחשבותיהם של הס"א אינו אלא להרחיק אותם מה'. וההתרחקות ופרוד באים רק ע"י שינוי צורה, כידוע שהוא אהבה עצמית.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, על מה ששאלו חז"ל (שבת כ"א ע"ב) מאי חנוכה. ופירש, שהתשובה היא חנו-כה, שהכוונה היא ש"חנו-כה". זאת אומרת, כ"ה בכסלו לא היתה גמר המלחמה, אלא היתה רק חניה בלבד. כדמיון שהצבא רוצה לעשות התקפה חדשה וחזקה, אז נותנים להצבא לנוח, בכדי שיתאספו כוחות חדשים, ויוכלו להמשיך את המלחמה. ואמר, שיש טפשים, היות שקבלו פקודה לא ללכת קדימה לארץ השונא, אלא לנוח, אז הם חושבים, שכבר גמרו את המלחמה, שאין עוד מה לנצח את השונא.
נמצא לפי הנ"ל, שענין החנוכה אינו עוד שלימות המטרה, אלא זוהי רק בחינת תיקון הבריאה, שבזה נתקנו הכלים דהשפעה, שפירושו הוא, מעשים של השפעה. ומשום זה אסור להשתמש לאורו של חנוכה, כי שימוש הוא מעשה של קבלה, והנס היה רק על מעשים דהשפעה, שיוכלו לעשות אותם, ולכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "לשמה". וזה היה נס, שיצאו משליטה של היונים, והיו יכולים ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "בענין נר חנוכה"

16) אמרו חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", מזה אנו רואים שרק הקב"ה יכול לעזור. לכן נקרא זה נס.
והנה בחנוכה אנו אומרים: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" וכו'. הרי שהגלות היתה רק על רוחניות, שהיוונים רצו לשלוט על עם ישראל עם הפילוסופיה שלהם. וזה שאנו אומרים: "יונים נקבצו עלי וכו' ופרצו חומת מגדלי" וכו'. שענין חומת אומר האר"י הקדוש שהוא אותיות תחום. היינו שלעם ישראל יש תחום עד כמה שמותר לחשוב, היינו שהאדם צריך להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב – אע"פ שאין אנו מבינים את זה.
ובזמן שיש לאדם תחום הזה, אז יש לו חומת שהשונאים לא יוכלו להכנס אליו, שזו היא שמירה מפני מחשבות זרות. ומשום זה מכונה האמונה בשם חומה. והיוונים פרצו את החומה הזו. ונעשה נס שהקב"ה עזר להם, כנ"ל: "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".
נמצא, שחנוכה היה נס רוחני, וברוחניות צריכים לשאול מה, אחרת לא מרגישים את הנס, לכן אמרו "מאי חנוכה", בכדי שכל אחד ישאל את ענין הנס של רוחניות. היינו, בכדי שידע מקודם את ענין גלות רוחנית, ואחר כך יכול לזכות לגאולה הרוחנית. ומשום זה צריכים לפרסם זאת ברבים, כדי לתת התענינות לכל אחד ואחד, אחרת אין מרגישים לא את הגלות ולא את הגאולה.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת ס"ח

17) אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד", שצריכים לדעת ההבדל בין נס חנוכה לנס של פורים. כי בחנוכה היתה הגזרה רק על רוחניות, שמנעו מעם ישראל לקיים את המצות. והנס היה, שבזמן שגברו החשמונאים, כן היו יכולים לקיים את המצות. והיות לרוחניות אין כלים, כי "כלים" נקראים דוקא כלי קבלה, שזה נקרא "בריאה יש מאין", שהוא הרצון לקבל. לכן בא הרמז לזה "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם".
מה שאין כן הנס של פורים. היתה הגזרה גם על הגופים, כמו שכתוב "להשמיד להרג ולאבד, וכו'" (אסתר ג', י"ג). נמצא, שהנס היה על הגופים. ו"גופים" נקראים כלים לקבל. לכן בפורים כתוב "שמחה ומשתה ויום טוב", שענין משתה כבר שייך להגוף. ובחנוכה ניתן לנו הנס "רק לראותם בלבד, ואין לנו רשות להשתמש בהם"
כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר "הנרות הללו קדש הם"

פך השמן

18) בפיוט של חנוכה אנו אומרים "יוונים, וכו', ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, בני בינה, ימי שמונה קבעו שיר ורננים". המפרשים שואלים, מדוע עשו שמונה ימי חנוכה. הלא על לילה אחד היה להם שמן. והנס היה, שהדליק עוד שבעה ימים. אם כן היו צריכים לקבוע לפי הנס רק שבעה ימים.
ותירצו, היות שנשאר בלילה הראשון, ממה שהיה צריך שמן עבור לילה הראשון, וממילא גם בלילה הראשון היה נס, שלא נדלק כל השמן, אלא נגיד חלק מהשמן נשרף, והשאר נשאר לעוד שבעה ימים.
זאת אומרת, מה שמצאו את הפך שמן, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, זה לא נכנס בגדר נס, הגם שהיה נס, שהיונים לא ראו את הפך שמן. היות שהוא חושב הנס, מה שלא היה בטבע, והדבר שנעשה למעלה מהטבע נחשב לנס. היות שהפך שמן היה בעולם, אלא שהם לא ראו.
מה שאין כן השמן. השיעור, שצריכים להדלקת לילה אחד, היה דולק רק חלק מהשמן, על החלק הקטן, שנתברך ודלק יותר, זה לא היה בהטבע. היינו, שלא נמצא שמן לפי הטבע, שידליק יותר מן המשוער. נמצא, ממה שנשאר מלילה הראשון, שלא נשרף כל השמן, זה נקרא "נס", היות שזה לא היה בעולם.
כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "נס החנוכה"

19) כתוב "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". כי "קנקן" פירוש, כמו שכתוב "שרבי מאיר היה מטהר את השרץ בק"ן טעמים", שפירוש, שבכל דבר יש סברה לכאן, וסברה להיפך. ובמה יכולים לברר. הוא, מנותר. היינו, מדבר המיותר להגוף, מה שהוא לא מחשיב אותה למאומה. וזוהי בחינת אמונה למעלה מהדעת, שרק מזה יכולים להינצל מלנפול ברשת הקליפות.
וזהו ענין פך השמן, שמצאו, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. "כהן" נקרא חסד. "גדול" נקרא חסד שנעשה לחכמה. היינו שפע דמין החסדים, הנקרא בחינת "כהן", שכהן הוא מדת החסד, שהחסד מראה על האמונה למעלה מהדעת. שזהו ענין, שאברהם, שהוא מידת החסד, הוא אב האמונה.
ובחינת אמונה אין היוונים יכולים לראות, מטעם שהם רואים רק עד הדעת, ולא למעלה מהדעת. ומשום זה, בה בעת שהם הלכו למעלה מהדעת, כבר אין היוונים יכולים לשלוט. וזהו ענין, שהיונים לא ראו את פך השמן.
וענין הנס, שהיה מאיר ח' ימים, זהו רמז, שהיה מאיר בחינת חסדים שבבינה. שמבינה עד המלכות יש שמונה ספירות. אבל חכמה דחכמה לא היה מאיר. ולכן קבעו לשמונה ימים, היות שהיה מאיר רק מבחינת שמונה. וזה שכתוב "בני בינה ימי שמונה, קבעו שיר ורננים".
כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "נס החנוכה"

נר חנוכה

20) נר חנוכה, מרמז על נס רוחני – שעם ישראל יצאו לחרות משליטתם של היונים.
כתבי רב"ש, כרך א', שלבי הסולם, מאמר "בענין נר חנוכה"

21) כתוב: "יונים נקבצו עלי וכו' ופרצו חומות מגדלי". ויש לפרש, כי קליפת יון היתה שהם רצו לבטל שבת ומילה. כי שבת ומילה נקראים אות, ואות ברית נקרא מצות אמונה, ומשום זה רצו לבטל דוקא אלו ב' המצוות, כי על ידי שמבטלין האמונה אצל כלל ישראל אזי ממילא מתבטלות מצד עצמם כל המצוות שבתורה. כי האמונה היא חומת ברזל, היינו שמירה גדולה שלא יכנס זר בקדושה, כי בשיעור שיש לאדם אמונה, באותו שיעור הוא שומר תורה ומצוות, שעל ידי הקיום של תורה ומצוות זוכים לקבל את האור הגנוז שבה ומרגישים את הטוב והנועם והחיות, כמ"ש: "כי הם חיינו ואורך ימינו".
וזה פירושו: "ופרצו חומות מגדלי", היינו שעשו פירצה בחומה הנקראת אמונה, שעל ידי מצות אמונה זוכים ל"מגדל מלא כל טוב", שהוא מתיקות וערבות נועם עליון שישנו בתורה. והיה נס, שהקב"ה עזר להם ונצחו את קליפת יון, שעל ידי זה זכו שוב לאור הגדול. וזה נקרא נר חנוכה, היינו האורות שמקבלים על ידי קיום האמונה.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת מ"ד

22) הנה ידוע שאי אפשר שהנרות יאירו, עד שיהיו בהם ג' תנאים:
א. נר שהיא הכלי שנותנים בה השמן.
ב. השמן.
ג. הפתילה.
ובזמן ששלשת הדברים הללו מכונסים יחד, אז יש מציאות להנות מאורם.
ויש לפרש את ג' בחינות הנ"ל על דרך העבודה והמוסר. הנה הכלי ששם נותנים הן השמן והן הפתילה הוא הגוף, ונקרא נר.
והיגיעה בתורה ומצוות, והסתירות מה שהאדם מרגיש בהשגחתו יתברך, בדברים שאינם מגולים לפניו שהנהגת העולם הוא בבחינת טוב ומטיב, ולפי מחשבתו ודעתו היה הקדוש ברוך הוא צריך לנהג את העולם בהנהגה אחרת, היינו שיהיה מגולה לפני כל אחד ואחד מדת טובו יתברך, נמצא שזהו בסתירה להשׂכל האדם, זה נקרא פתילה, מלשון "פתלתול" ומלשון "פסולה", היות שמחשבות כאלו פסולים להמחשבה.
והבהירות וההתעוררות שמביאו לחשוק לתורה ועבודה, ולהרגיש המתיקות והנועם שבתורה ועבודה, זה נקרא שמן.
ואם חסר אחד מהם אין יכולת להנות מאורם. כמו כן כאן, בזמן שהגוף כלול מהיגיעה והבהירות, אז זוכים להשיג את אור ה', שהוא יוצא דווקא מבין שניהם. וכמו לאחר שנשרף השמן והפתילה אין כבר מה להאיר, ונעשה חשך. כמו כן לאחר שנגמר היגיעה והבהירות, אין לו כבר אור ונעשה שוב חושך אצלו.
ואם רוצה להשיג עוד אור, הוא מוכרח להשתדל להמציא עוד יגיעה, הנקרא פתילה, ועוד בהירות הנקרא שמן, משום שאין להאור במה לחול ולהתפס. והטעם הוא כי יש כלל "לפום צערא אגרא".
ועיקר הבהירות הנקרא שמן הוא על ידי אמונה. שענינו הוא, מה שמתגבר על יצר הרע, המביאו לידי יגיעות וסתירות לשׂכל החיצוני. וזה נקרא נסיונות בעבדות ה' יתברך.
ואחרי ההתגברות הזה, האדם זוכה לקבל את אור ה' המאיר לנשמת אדם, ואז אין כבר מקום לסתירות, וזה נקרא אור חנוכה. היינו שזוכה להשגחה גלויה, שהנהגתו יתברך הוא בבחינת הטוב ומטיב לנבראיו.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת מ"ג

23) מה בא לרמז נר חנו-כה, הוא רק חניה לבד ולא גמר עבודה. ומשום זה נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, משום שהנס היה על כלים רוחניים. ובכלים דהשפעה לא שייך שישתמש לקבל הנאה מהאור. ולכן הוא "לראותם בלבד".
כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "בענין נר חנוכה"

24) בנרות חנוכה "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". כי ענין שימוש הוא עם כלי קבלה, וכאן היה הנס ששימשו לבורא על כלים דהשפעה.
וזה הבדל בין חנוכה לפורים, שנס של חנוכה הוא על כלים דהשפעה, מה שאין כן בפורים היה הנס על כלים דקבלה. לכן שם נוהג משתה ושמחה, מה שאין כן בחנוכה הוא רק לראותם בלבד ולא להשתמש.
כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר "ענין חנוכה"

25) בבית שני היתה בו שנאת חנם מפני שהיתה חסרה התאגדות ישראל, והנה לעומתה הם הכהנים, זרע אהרן "אוהב שלום ורודף שלום", ומאחד את לבבות ישראל זה לזה ומאחד את לבב ישראל לאביהן שבשמים, וזה מה שנטלו החשמונאים גם כתר מלכות. שענין מלוכה הוא התאחדות העם, ועל כן כל כח האחדות היה על ידי כוהנים לבד, לכן להם יאתה גם המלוכה.
"שם משמואל", פרשת מקץ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest