דף הבית / השתוות הצורה, התקרבות התרחקות, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

השתוות הצורה, התקרבות התרחקות, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

השתוות הצורה, התקרבות התרחקות

1) נודע, כי התכלית הנרצית, מהעבודה בתורה ובמצוות, היא להדבק בהשם ית', כמ"ש "ולדבקה בו". ויש להבין, מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי"ת. הלא, אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן, כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו, שהקשו כן על הכתוב "ולדבקה בו", ואיך אפשר להדבק בו, הלא אש אוכלה הוא?
והשיבו: "הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון".
ולכאורה קשה: איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו? הלא כתוב במפורש: "ולדבקה בו". ואם היה הפירוש "הדבק במדותיו", היה לו לכתוב "ולהדבק בדרכיו". ולמה אומר "ולדבקה בו"?
והענין הוא, כי בגשמיים, התופשים מקום, מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים, שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם, בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל.
אלא השואת הצורה, שיש בין שני רוחניים, מובנת לנו כדביקות. ושינוי הצורה, בין שני רוחניים, מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן, מחתך ומבדיל בדבר גשמי, לחלקו לשנים, ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה, מבדיל את הרוחני, ומחלק אותו לשנים.
ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט.
ואם שינוי הצורה הוא גדול, נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה.
ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה.
למשל, כשב' אנשים, שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב.
ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה, כגוף אחד.
ואין כאן המדובר בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשואת הצורה או בשינוי הצורה.
כי בהיות בני אדם, אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השואת הצורה. כי מפני שהאחד אוהב, כל מה שחבירו אוהב, ושונא, כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה, ואוהבים זה את זה.
אבל, אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאחד אוהב איזה דבר, אף על פי שחבירו שונא את הדבר ההוא, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזו, הם שנואים זה על זה, ונפרדים ורחוקים זה מזה.
ואם הם בהפכיות, באופן, שכל מה שהאחד אוהב, נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם, שנפרדים ורחוקים הם, כרחוק מזרח ממערב.
והנך מוצא, ששינוי הצורה פועל ברוחניות, כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום, וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם, תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.
ובזה אנו מבינים, מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב "ולדבקה בו", שהוא "הדביקות במדותיו: מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון".
כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית. כי הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.
וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית.
ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא".
וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.
ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.
שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה.
בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר

2) בענין השתוות הצורה, שזהו תיקון שלא יהיה ענין נהמא דכסופא. אפשר לפרש על דרך הפשט, היות מה שמותר עליו יתברך מבחינה ממעשיך היכרנוך, שיש נחת רוח לו יתברך בזה שהוא משפיע להנבראים, המכונה רצונו להטיב לנבראיו.
ובשביל זה גם התחתונים צריכים להגיע למידה זו, היינו שיהיה להם תענוג בעת שהם מושפעים. וזה נקרא בדברי חז"ל "הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום".
והיות שהנבראים נולדו במצב הפוך, כי הרצון העליון, הנקרא להטיב לנבראים, ברא בהנבראים רצון לקבל ולא להשפיע, ויש לו רצון להשפיע רק אם הוא יכול להשיג על ידי זה תענוג יותר גדול, הוא יקבל איזו תמורה עבור השפעתו. אבל בלי תענוג אין האדם מסוגל להשפיע שום דבר.
נמצא שהוא בהופכיות הצורה מהבורא. וענין הפכיות הצורה ברוחניות נבחן לפרוד.
ובזמן שהאדם נפרד מהבורא יתברך חס ושלום, איך אפשר לו להתחבר. אלא זה כל הרע שיש בהנבראים, שצריכים לתקן אותה, וזה נקרא הכרת הרע.
שהאדם צריך להגיע לידי הכרה, שאין שום דבר שבעולם שיפריע לו לבוא לטוב ועונג רק הרצון לקבל. ואמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל' ע"ב). ודבר זה מפורש היטב בהקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות".
נמצא לפי זה, כשהאדם עוסק בתורה ומצוות, צריך שתהיה סיבת התעסקותו לבוא לידי כך שה' יתן לו תמורת עבודה בתורה ומצוות שכר עבודתו. והשכר שלו צריך להיות להפטר מהרע ולהגיע להטוב.
היינו שיוכל להתדבק עם הבורא יתברך, הנקרא טוב. וצריך תמיד שתהיה הסיבה לנגד עיניו, שהוא רוצה להגיע לידי דרגה שהוא יהנה ממעשים של השפעה, בדומה להבורא יתברך, שיש לו הנאה מזה שהוא משפיע, ולא צריך מהנבראים שום דבר שיתנו לו.
כך האדם צריך לבקש מה', שיתן לו תמורת עבודתו שכר. והשכר, שיוכל לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, שלא צריך שום תמורה עבור עבודתו, אלא בזה המעשים שיהיה לו הנאה ותענוג בזמן השפעתו.
נמצא שהאדם מתגבר על עצמו ועושה מעשים דלהשפיע, היות שהוא צריך התגברות וכפיה. נמצא מצד אחד יש לו השתוות שהוא אינו מקבל, רק משפיע. אבל אין לו הנאה ותענוג בזמן שהוא משפיע בלי פרס. נמצא שאין לו השתוות עם הבורא יתברך.
נמצא עיקר עבודתו של האדם צריכה להיות, שתהיה לו הנאה בעת שהוא עוסק במעשים של השפעה. וזה מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה", היינו כדי שתהיה השתוות הצורה. כמו שכשהוא משפיע יש לו הנאה, כמו שאמרו חז"ל "רצונו להנות לנבראיו", כמו כן האדם צריך להגיע לדרגה זו.
וזה צריך להיות כל השכר של האדם. וזה נקרא שהוא משפיע על מנת להשפיע בלי שום פרס, מטעם שאין לו הנאה יותר גדולה מזה.
אבל אחר שזכה לדרגה זו, שכל התענוג שלו הוא בזה שמשפיע לה', אז הוא רואה ומרגיש שאין הוא יכול לתת שום דבר להבורא, שיהיה לו נחת רוח, חוץ מזה שיקבל ממנו התענוגים שהכין ה' לבריותיו, שזוהי מטרת הבריאה.
לכן הוא נמצא אז במדרגה שאומר להבורא, תן לי תענוגים גדולים, מסיבת שאני רוצה לעשות לך נחת רוח. והיות שלא חסר לה' שום דבר, אלא מה שמותר לנו לומר בחינת חסרון הוא רק בזה שהבריאה תגיע למטרתה, שהיא להנות לנבראיו.
נמצא לפי זה, שלא על מנת לקבל פרס נקרא שהאדם מגיע לידי דרגה, שנתנו לו במתנה מן השמים, שאין לו שום הנאה, רק מה שהוא משפיע לה'. אבל אם הוא משפיע, ואין לו אז שום תענוג, נמצא שאין לו השתוות הצורה, מטעם שאין לו תענוג בזמן השפעה, ורק משתוקק שיתנו איזה דבר עבור עבודתו בעניני השפעה. מה שאין כן בזמן שהאדם עוסק בעניני קבלה, הוא לא מבקש מה' שום תמורה ושכר עבור עבודתו בעניני קבלה.
לכן צריכה להיות תמיד המטרה לנגד עיניו, מה הוא מבקש עבור עבודתו בתורה ומצוות, שהוא רק שה' יתן לו במתנה השתוות הצורה, הנקרא שיהיה לו תענוג בעת שהוא עוסק בהשפעה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "בענין השתוות הצורה"

3) ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, שהוא ענין השתוות הצורה, כי שינוי צורה ברוחניות נקרא "התרחקות" והשתוות הצורה נקראת "התקרבות", לכן הגם שרצונו להטיב לנבראיו הוא בלי הגבלות, מכל מקום נעשה ענין של השתוות הצורה, היינו שלא לקבל טוב ועונג, אלא בתנאי שיהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.
ומזה נמשך לנו ענין של יגיעה, היינו שצריכים לעשות מסך, בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג בעמ"נ להשפיע. וזהו שורש היגיעה, הנמצא אצלנו, כמו שכתוב בפתיחה כוללת לספר פנים מאירות ומסבירות (אות ג') וזה לשונו "ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך על אור העליון, שלא יתפשט בבחינה ד'. והוא השורש גם כן ליגיעה על מנת לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחינת פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחא ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של בעל הבית".
הרי כל מה שאנו צריכים לעשות, היינו עבודה, שרק זה מוטל עלינו, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", שענין ברא הוא מה שאנו מתייחסים להבורא, שהוא הרצון להטיב לנבראיו, ומבחינת ברא נמשך לנו ענין הפירוד ושנוי צורה. אבל על ידי לעשות, היינו עם עבודה שלנו, מה שאנו עובדים, בכדי להגיע למדרגת עמ"נ להשפיע, אנו שוב מתקרבים להבורא בבחינת השתוות הצורה.
וזה ענין שותפות, שיש להנבראים עם הבורא, כמו שכתוב בזהר (הקדמת הזהר אות ס"ז) וזה לשונו "ולאמר לציון עמי אתה. אל תקרי עמי, אלא עמי אתה שפירושו, להיות שותף עמי". היינו כנ"ל, שהבורא נותן את הרצון לקבל, שהוא החסרון שברא, הנקרא "חושך", כמו שכתוב "ובורא חושך", שזה בא מכח רצונו להטיב. והנבראים צריכים לתת את המסך, שע"י זה יוצאת לנו בחינת השתוות הצורה, שרק אז יש לנו כלים המוכשרים לקבל את השפע, הבא מבחינת להטיב לנבראיו. נמצא, אשר ברא – בא מלמעלה, לעשות – בא מתחתונים.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "התשובה"

4) שאלה: אם אין השתוות הצורה בין ב' אנשים, רואים שכל אחד מתרחק מהשני. ואם כן מטרם שאדם תיקן את עצמו שיהיו כל מעשיו לשם שמים, היינו בעל מנת להשפיע, אם כן יש שינוי צורה בין הבורא להנבראים. אם כן איך אפשר להתקרב אליו. ואם כן איך אנחנו מתפללים לה', הלא הוא רחוק מאתנו, ואנחנו מרוחקים ממנו.
תשובה: יש מעשה ויש כוונה. וחז"ל אמרו "מתוך שלא לשמה בא לשמה". ויש להבין את הקשר הזה שהשלא לשמה יביא לשמה.
אלא כמו שכתוב שעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", היינו שעם המעשה נזכה להנשמע, כיון שיש בחינת אמצעי, שהאמצעי הזה יביא לידי השתוות הצורה, כיון שעושים מעשים דלשפיע. אם כן במעשים יש השתוות הצורה, והגם שהכוונה עדיין איננה להשפיע, אומרים שהמעשה יגרום על המחשבה.
נמצא שהגם שהמעשה הוא שלא לשמה, זה יגרום אחר כך שנגיע לשמה, שנקרא בעל מנת להשפיע. נמצא שלכן ניתן לנו מעשה התורה ומצוות, שזה מביא לנו בחינת השתוות עם המעשה, וזה גורם לנו קצת התקרבות. וזה בחינה אמצעי בין מקבל למשפיע.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "איך אפשר להתקרב אליו"

Pin It on Pinterest