דף הבית / תנועה רוחנית, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

תנועה רוחנית, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

תנועה רוחנית

1) תנועה רוחנית, פירושה, התחדשות של שינוי צורה.
אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכונה היא על התחדשות הצורה, שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם תנועה. כי אותו החידוש, דהיינו שינוי הצורה שנתחדשה ברוחני, במשונה מצורה הכללית הקודמתו שבאותו הרוחני, הרי היא נבחנת, שנתחלקה ונתרחקה מרוחני ההוא, ויצאה בשם ובשליטה לפי עצמה. שבזה היא דומה לגמרי למהות גשמית אשר נפרד ממנה איזה חלק, ומתנענע והולך לו ממקום למקום. ולפיכך מכונה החידוש צורה בשם תנועה.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ט', אות ל"ג

2) זמן הרוחני פירושו, מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה. קודם ואח"כ, פירושם, סבה ומסובב.
ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסויים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחנים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. וענין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ט', אות ל"ד

3) בענין היגיעה אנו מוצאים בה שני ענינים:
א. העבודה והשכר הם ב' ענינים, שהעבודה הוא שלא במקום שכר, היינו שזמן עבודה לחוד וזמן השכר לחוד.
ב. שהעבודה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד.
כי ענין "יגיעה" נקרא, שהוא צריך לעשות איזו תנועה. והתנועה גם כן נוהגת בג' אופנים:
א. יגיעת הגוף.
ב. יגיעת המוח.
ג. יגיעה פנימית. שזה הוא הכי קשה. והוא בזמן שהוא צריך לעבוד עם המוח, ולעשות מעשים, שהם נגד המוח והשכל, היינו שהוא צריך לבטל את השכל שלו, שזה נקרא שהשכל מחייב אותו לעשות כך וכך, והוא עושה תנועה ומבטל את השכל שלו, מה שהוא מבין שזה הוא אמת מאה אחוז לפי שכלו, ומכל מקום הוא מבטלו, זו היא יגיעה אמיתית.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "התשובה"

4) ידוע אין אדם עושה שום תנועה, אלא אם הוא שוקל את הכדאיות שלה, אם הוא ירויח משהו, אז בכוחו לעשות תנועה, אחרת הוא במצב המנוחה.
ובזמן שהאדם רוצה לעשות איזו תנועה בעל מנת להשפיע, אם הוא מתחיל לשקול את הכדאיות שלה, אז הגוף מתנגד לו, כיון שלא רואה מה הוא יכול להרויח, אם הוא יעשה בעל מנת להשפיע.
אז אין לו עצה אחרת אלא תפילה, שזה ענין מה שאמרו חז"ל, "תפילה עושה מחצה", כי על זה נאמר, ה' עוזר לנו, שדרשו חז"ל, "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שאין האדם יכול ליתן אלא מחצית, שהוא תפילה. ומחצית השניה הקדוש ברוך הוא נותן.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "ענין שקלים (ב)"

5) מדוע אנחנו בתנועה ולא כמו השורש שלנו. אני נהנה מהמנוחה וזה שאני בתנועה הוא רק מחמת בושה.
תשובה, היות שהשורש הוא במנוחה, הוא מטעם שאין לו מה להוסיף על זה שהוא בתכלית השלמות. מה שאין כן אנחנו בתכלית החסרונות, לכן אם אנו נהנים מהמנוחה, אנחנו נקראים עצלים.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "תנועה מחמת בושה"

6) כל העולמות העליונים והתחתונים וכל אשר בתוכם לא נבראו אלא בשביל האדם. כי כל אלו המדרגות והעולמות לא באו אלא כדי להשלים הנשמות במידת הדבקות שהיה חסר להם מבחינת מחשבת הבריאה. שמתחילה נצטמצמו ונשתלשלו מדרגה אחר מדרגה ועולם אחר עולם עד לעולם החומרי שלנו בכדי להביא את הנשמה בהגוף של עוה"ז, שהוא כולו לקבל ולא להשפיע, כמו בהמות וחית הארץ, כמ"ש עייר פרא אדם יולד, שהוא בחינת הרצון לקבל הגמור שאין בו מבחינת השפעה ולא כלום, שאז נבחן האדם להפכי גמור אליו ית', שאין התרחקות יותר מזה, ואח"ז בכח הנשמה המתלבשת בו הולך ועוסק בתורה ומצוות שאז משיג צורת ההשפעה כיוצרו לאט לאט בדרך המדרגות ממטה למעלה דרך כל אותם הבחינות שירדו בעת השתלשלותם מלמעלה למטה, שהם רק מדות ושיעורים בצורת הרצון להשפיע, שכל מדרגה עליונה פירושה שהיא יותר רחוקה מבחינת הרצון לקבל ויותר קרובה רק להשפיע, עד שזוכה להיות כולו להשפיע ולא לקבל כלום לעצמו, ואז נשלם האדם בדבקות אמיתי בו ית', כי רק בשביל זה נברא. הרי שכל העולמות ומלואם רק בשביל האדם נבראו.
בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ט'

7) לג) …צריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.
כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".
והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים.
ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו.
לד) ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע, למדרגה, הרמה והנשאה הנזכרת, רצה הקב"ה לפעול זה, על סדר ד' מדרגות, המתפתחות, אחת מחברתה, הנקראות, דומם צומח חי מדבר.
והן באמת, ד' בחינות של הרצון לקבל, שכל עולם ועולם מעולמות עליונים, מתחלק בהן. כי אע"פ, שעיקר החפץ הוא, בבהי"ד של הרצון לקבל, אמנם אי אפשר, שתתגלה בחי"ד בבת אחת, אלא בכח ג' בחינות, הקודמות לה, שהיא מתגלית ומתפתחת, בהן ועל ידיהן, לאט לאט, עד שנשלמה בכל צורתה שבבחי"ד, כמבואר בתע"ס, חלק א', אות נ', ד"ה "וטעם".
לה) והנה, בחי"א של הרצון לקבל, הנקרא "דומם", שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל, בעוה"ז הגשמי. אין שם, אלא כח תנועה, כולל לכל מין הדומם. אבל בפרטים שלו, אינה ניכרת לעין, שום תנועה. כי הרצון לקבל, מוליד צרכים. והצרכים, מולידים תנועות, מספיקות, עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל, הוא במדה מועטת, אינו שולט רק על הכלל כולו, בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים.
לו) נוסף עליו, "הצומח", שהוא בחי"ב של הרצון לקבל. שמדתו כבר גדולה יותר, ממדתו שבדומם. והרצון לקבל שבו, שולט בכל פרט ופרט, מהפרטים שלו. כי כל פרט, יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש. וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת, לכל פרט ופרט. ועכ"ז, עוד לא נמצא בהם, הרגש חפשי פרטי, לכל אחד.
לז) נוסף עליו מין "החי", שהוא בחי"ג של הרצון לקבל. ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה. שהרצון לקבל הזה, כבר מוליד, בכל פרט ופרט, הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים, לכל פרט, באופן משונה מחברו. אמנם עדיין, אין בהם הרגש זולתו. והיינו, שאין בהם שום הכנה, להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו, וכדומה.
לח) נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי כל המציאות כולו.
כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו.
לט) ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", – הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?
אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם.
בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אותיות ל"ג-ל"ט

8) בענין השתוות הצורה, שזהו תיקון שלא יהיה ענין נהמא דכסופא. אפשר לפרש על דרך הפשט, היות מה שמותר עליו יתברך מבחינה ממעשיך היכרנוך, שיש נחת רוח לו יתברך בזה שהוא משפיע להנבראים, המכונה רצונו להטיב לנבראיו.
ובשביל זה גם התחתונים צריכים להגיע למידה זו, היינו שיהיה להם תענוג בעת שהם מושפעים. וזה נקרא בדברי חז"ל "הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום".
והיות שהנבראים נולדו במצב הפוך, כי הרצון העליון, הנקרא להטיב לנבראים, ברא בהנבראים רצון לקבל ולא להשפיע, ויש לו רצון להשפיע רק אם הוא יכול להשיג על ידי זה תענוג יותר גדול, הוא יקבל איזו תמורה עבור השפעתו. אבל בלי תענוג אין האדם מסוגל להשפיע שום דבר.
נמצא שהוא בהופכיות הצורה מהבורא. וענין הפכיות הצורה ברוחניות נבחן לפרוד.
ובזמן שהאדם נפרד מהבורא יתברך חס ושלום, איך אפשר לו להתחבר. אלא זה כל הרע שיש בהנבראים, שצריכים לתקן אותה, וזה נקרא הכרת הרע.
שהאדם צריך להגיע לידי הכרה, שאין שום דבר שבעולם שיפריע לו לבוא לטוב ועונג רק הרצון לקבל. ואמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל' ע"ב). ודבר זה מפורש היטב בהקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות".
נמצא לפי זה, כשהאדם עוסק בתורה ומצוות, צריך שתהיה סיבת התעסקותו לבוא לידי כך שה' יתן לו תמורת עבודה בתורה ומצוות שכר עבודתו. והשכר שלו צריך להיות להפטר מהרע ולהגיע להטוב.
היינו שיוכל להתדבק עם הבורא יתברך, הנקרא טוב. וצריך תמיד שתהיה הסיבה לנגד עיניו, שהוא רוצה להגיע לידי דרגה שהוא יהנה ממעשים של השפעה, בדומה להבורא יתברך, שיש לו הנאה מזה שהוא משפיע, ולא צריך מהנבראים שום דבר שיתנו לו.
כך האדם צריך לבקש מה', שיתן לו תמורת עבודתו שכר. והשכר, שיוכל לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, שלא צריך שום תמורה עבור עבודתו, אלא בזה המעשים שיהיה לו הנאה ותענוג בזמן השפעתו.
נמצא שהאדם מתגבר על עצמו ועושה מעשים דלהשפיע, היות שהוא צריך התגברות וכפיה. נמצא מצד אחד יש לו השתוות שהוא אינו מקבל, רק משפיע. אבל אין לו הנאה ותענוג בזמן שהוא משפיע בלי פרס. נמצא שאין לו השתוות עם הבורא יתברך.
נמצא עיקר עבודתו של האדם צריכה להיות, שתהיה לו הנאה בעת שהוא עוסק במעשים של השפעה. וזה מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה", היינו כדי שתהיה השתוות הצורה. כמו שכשהוא משפיע יש לו הנאה, כמו שאמרו חז"ל "רצונו להנות לנבראיו", כמו כן האדם צריך להגיע לדרגה זו.
וזה צריך להיות כל השכר של האדם. וזה נקרא שהוא משפיע על מנת להשפיע בלי שום פרס, מטעם שאין לו הנאה יותר גדולה מזה.
אבל אחר שזכה לדרגה זו, שכל התענוג שלו הוא בזה שמשפיע לה', אז הוא רואה ומרגיש שאין הוא יכול לתת שום דבר להבורא, שיהיה לו נחת רוח, חוץ מזה שיקבל ממנו התענוגים שהכין ה' לבריותיו, שזוהי מטרת הבריאה.
לכן הוא נמצא אז במדרגה שאומר להבורא, תן לי תענוגים גדולים, מסיבת שאני רוצה לעשות לך נחת רוח. והיות שלא חסר לה' שום דבר, אלא מה שמותר לנו לומר בחינת חסרון הוא רק בזה שהבריאה תגיע למטרתה, שהיא להנות לנבראיו.
נמצא לפי זה, שלא על מנת לקבל פרס נקרא שהאדם מגיע לידי דרגה, שנתנו לו במתנה מן השמים, שאין לו שום הנאה, רק מה שהוא משפיע לה'. אבל אם הוא משפיע, ואין לו אז שום תענוג, נמצא שאין לו השתוות הצורה, מטעם שאין לו תענוג בזמן השפעה, ורק משתוקק שיתנו איזה דבר עבור עבודתו בעניני השפעה. מה שאין כן בזמן שהאדם עוסק בעניני קבלה, הוא לא מבקש מה' שום תמורה ושכר עבור עבודתו בעניני קבלה.
לכן צריכה להיות תמיד המטרה לנגד עיניו, מה הוא מבקש עבור עבודתו בתורה ומצוות, שהוא רק שה' יתן לו במתנה השתוות הצורה, הנקרא שיהיה לו תענוג בעת שהוא עוסק בהשפעה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "בענין השתוות הצורה"

9) יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו.
כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו (הקדמה לתע"ס שמביא את המדרש רבה פרשת "וזאת הברכה"). וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'.
לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה.
כשזוכים לתורת ה', היינו הנקרא תורה מפי ה', אז רואים שכולה תמימה, שאין שום חסרון.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אהבה עצמית ואהבת ה'"

10) האדם מורכב מג' בחינות גופים:
א. גוף הפנימי, שהוא לבוש לנפש דקדושה,
ב. מקליפת נוגה,
ג. ממישכא דחויא [עורו של הנחש].
ובכדי שהאדם יהיה ניצול מב' גופים, שלא יפריעו להקדושה, ושיהיה לו היכולת לשמש רק עם גוף פנימי, העצה לזה הוא, שיש סגולה, שהאדם יחשוב מחשבות רק מה שנוגע להגוף הפנימי. זאת אומרת, שהמחשבה שלו יהיה תמיד ברשות היחיד, היינו ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא ש"הוא עושה ויעשה לכל המעשים". ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה.
וכיון שאין הוא חושב עבור ב' גופים הנ"ל, אז הם מתים, משום שאין להם מזונות ואין להם במה להתקיים. כי המחשבות, שחושבים עבורם, מזה הם מתפרנסים.
וזה סוד מה שכתוב "בזיעת אפך תאכל לחם". שלפני חטא דעץ הדעת, לא היה החיות תלוי בהלחם, היינו שלא היו צריכים להמשיך אור וחיות, אלא שהיה מאיר. מה שאין כן אחר החטא, שאדם הראשון נדבק בהגוף של משכא דחויא [עורו של נחש], אז נקשר החיים בהלחם, היינו במזונות, שצריכים כל פעם להמשיך מחדש, ואם לא נותנים להם מזונות, הם מתים. וזה נעשה לתיקון גדול, בכדי להינצל ב' גופים הנ"ל.
ולכן מוטל על האדם להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות מה שנוגע להם. ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה". כי המחשבות זהו המזונות שלהם. היינו מהמחשבות שחושבים מהם, מזה הם מקבלים חיות.
לכן האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת.
וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז.
וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות.
מה שאין כן הרשעים, שרוצים לעבוד דוקא בזמן, שיש הלבשות בתוך הגוף, הנקרא "בתוך העור", אז "וימותו ולא בחכמה". שאז אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר. מה שאין כן הצדיקים, דוקא הם זוכים להתלבשות בגוף.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ו "מהו, ג' בחינות גופים באדם"

11) יש בסגולת תורה ומצוות, אם הוא לומד על כוונה זו, אף על פי שאין לבו מסכים לזה, וכל כך מה שהוא עושה על כוונה זו, הוא נגד רצונו ולבו, מכל מקום על ידי עשיה על דרך הכפיה, הוא זוכה שרצונו יתהפך לו מאהבה עצמית לאהבת הזולת.
יש להבין במה שכתוב, היותר קשה להשיג את המושג להשפיע לזולתו, היות שזה נגד הטבע, אלא בסגולת תורה ומצוות על מנת להשפיע, יכולים לזכות להפוך את טבעו בעל מנת להשפיע.
ונשאלת שאלה: בו בזמן שהאדם מוטבע בטבע של אהבה עצמית, איך אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע, הלא אין לו שום רצון ויכולת לעשות משהו אם לא יהיה זה לתועלת עצמו. אם כן, איך יכולים לחנך את האדם שיעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע.
ויש לומר, שהגם שטבע של האדם הוא רק באהבה עצמית, ומה שהוא נגד זה קשה לו לעשות, עד כדי כך שכל האיברים הם לו לנגד, אבל יש ענין של כפיה, היינו שבעת שהוא עוסק בתורה ומצוות הוא לומד בעל כורחו, היינו שרוצה שיהיה רק לשם שמים, ואז הוא לומד וחושב רק בלימודים שמדברים בענין להשפיע. והגם שהגוף לא מסכים, אבל על ידי היגיעה שהוא מתייגע את עצמו, וכופה את גופו לעסוק על כוונה זו, והגם שרצונו שבלב אינו מסכים לכונה זו, המאור שבה מחזירו למוטב.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "סגולת תורה ומצוות"

Pin It on Pinterest