קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
1) יג וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה, מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב. יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם–מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב. טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ: כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו. יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל–גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים. כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ. כג אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם–שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כו וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת: אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם. כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה, אֶת-חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ, אֶל-אַרְצוֹ.
שמות, פרק י"ח, אותיות י"ג-כ"ז
2) הנה היו בישראל שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים שרי עשרות, ואותן שהיו מן שרי עשרות היו תחת יד כל אחד עשרה מישראל, והוא ראש ומשפיע עליהם מחכמתו, והוא בעצמו היה מוכנע ומושפל תחת שר חמשים, ומקבל חכמתו בתוך החמשים שהשר חמשים עליהם. וכן שר החמשים היה מוכנע ומושפל ומקבל מן השר של מאה אשר עליו, וכן השר של מאה היה מקבל מן השר של אלף, ושרי אלפים מנשיא השבט. והכלל כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו.
ונמצא לפי הגדולה שראינו באדם שנתן לו השי"ת, משם נראה גודל השפלתו בלב. ונמצא שר האלף, אף על פי שהשרים של מאות הם נכנעין תחת ידם ומקבלין ממנו, אעפ"כ בדעתו הפנימיות הוא מושפל יותר מהם, כי לפי גודל הגבהתו מאת השי"ת, ניכר שפלותו אשר בתוכו ממש. וכן שרי האלפים נגד הנשיאים, והנשיאים כנגד משה שהוא היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, והכל היו מושפלין ומוכנעין תחתיו ומקבלין מחכמתו.
"אורח לחיים", פרשת בלק
3) במקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה. חכמי המשנה אמרו במשנתם (אבות ג') "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם" כי "זה כל האדם"… וכמ"ש "כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י" ע"י עסק התורה והמצות בעשרה דוקא.
ספר התניא, אגרת הקודש, פרק כג
4) אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך השעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבין זה אצל זה ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע, שנאמר (עובדיה א) ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש.
תנא דבי אליהו זוטא, פרק יד
5) בכל מקום שמתקבצין מנין עשרה להתפלל נמשך עליהם הארה מעשרה בחינות. שהם בחינת עולם התקון שעל-ידי זה מתקנים כל הכתות רעות [שבישראל]. שזהו עיקר בחינת תקון ועלית העולמות והמדות.
"ליקוטי הלכות", הלכות תפלה הלכה ד'
6) והיה רבי שמעון בר יוחאי מגלה סודות התורה, וחברים מקשיבים לקולו, ומתחברים עמו להיות בחיבור זה, כל אחד עונה חלקו.
הרמח"ל, "אדיר במרום", כ"ד
7) כתוב "סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה". שֶׁעִיקַּר הָאַהֲבָה שֶׁיִּהְיוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ כָּל אֶחָד לִסְבֹּל כְּלָל שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ. כִּי כְּשֶׁרוֹאִין זֶה אֶת זֶה, אֲזַי מְקַבְּלִין זה מזה וּמִתְנוֹצֵץ הַמֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד עַל-יְדֵי חֲבֵרוֹ. כִּי בְּכָל אֶחָד יֵשׁ נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁהִיא בְּחִינַת צַדִּיק, בְּחִינַת מֹשֶׁה לְגַבֵּי חֲבֵרוֹ, וְעַל-כֵּן, עַל-יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת מִתְנוֹצֵץ הַמֹּחַ, וְעַל-כֵּן עִקַּר הַחִיּוּת עַל-יְדֵי הַשָּׁלוֹם וְהָאַהֲבָה שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בְּחִינַת רוֹאִין זֶה אֶת זֶה… וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא". כִּי עִקַּר הַחִיּוּת הוּא עַל-יְדֵי אַהֲבַת הַחֲבֵרִים … כִּי כְּשֶׁאֵין אַהֲבָה וְיֵשׁ פֵּרוּד אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל חִיּוּת וְהוּא בְּחִינַת מִיתָה… כִּי הַפֵּרוּד שֶׁבֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ זֶה בְּחִינַת מִיתָה.
"ליקוטי הלכות" – הלכות ברכת הודאה, הלכה ו'
8) אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא ע"י האחדות וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות … צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.
"ליקוטי הלכות" – חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג' – ל'
9) העיקר של אסיפה שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד למצוא את השי"ת, דכל בי עשרה שכינתא שריא (שבכל עשרה השכינה שורה) ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת והאיך למצוא את השי"ת ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל.
"מאור ושמש", פרשת ויחי
10) בהתאסף יחד בני ישראל הוא דבר גדול למאד, רק העיקר הוא שכל אחד ואחד… אל יחשוב לעצמו כלל… שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברותא קדישא, רק שידאג… שלא יפגום החברותא קדישא על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב… כי במה נחשב הוא, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע ש"כל בי עשרה שכינתא שריא" והוא קומה שלימה כידוע ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים, כידוע מדברי קדושי עליונים. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל"אין" בהחברותא קדישא, אזי נחשב לעצמו שהוא "עקב" בבחינת החברותא והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר לאין ועקב.
"מאור ושמש", פרשת עֶקֵב
11) צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.
כתבי הרב"ש, כרך א', בענין אהבת חברים
12) העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.
ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.
כתבי הרב"ש, כרך א', לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך
13) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה.
הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה, גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו.
ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ.
זוהר לעם, אחרי מות, סעיפים 65-66
14) "ה' אחד וישראל הם אחד" כמו שכתוב (שמואל – ב ז', כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא, כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם… וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים" היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד.
ספר דגל מחנה אפרים, פרשת ואתחנן
