דף הבית / חכמת הקבלה / שורשים רוחניים / 2000 שנה לפני בריאת העולם

2000 שנה לפני בריאת העולם

ככל שהתרחקנו לאורך הדורות מהתורה, כך היא יותר ויותר התקרבה אלינו.

כיצד תורה הפכה להיות לספר

"וכאשר עלה ברצונו ובמחשבתו לברוא העולם, וזה התגלה ברצון לפניו, היה מתבונן בתורה ובורא את העולם" (ספר זוהר, "תולדות")

תחשבו על זה: העולם עדיין לא היה קיים ואילו התורה כבר הייתה. והוא לא הביט בספר כאשר ברא את העולם. לא הספר ניתן לעם ישראל בהר סיני. אלא תורה, זו תוכנית התפתחות מקיפה, הנהגה מלאה של הבריאה. זוהי המטריצה שבה כולנו נמצאים. לא ניתן לגבור עליה ולא לברוח ממנה. אבל פעם, ברגע מסוים של התבגרות, שנקבע מראש על ידה, אנחנו נדע על כך. אנחנו לא מקבלים מידע סתם, אלא מבינים היכן אנחנו ומה מתרחש איתנו.

כך גם ילד קטן, לאחר השנים הראשונות של "חוסר מודעות" הוא מתחיל להבין שהוא חי בעולם עצום והעולם הזה דורש את השתתפותו. בתהליך האבולוציה של האדם, גם מגיע רגע כזה שבו המטריצה מוציאה אותו מתרדמה תינוקית. הוא נפרד לשלום מהעריסה, מחדר הילדים, פותח את דלת הבית ויוצא מסף ביתו.

ברגע זה הכול משתנה: אנחנו רוכשים נפח, צליל, צבעים, משמעות. מתברר שהחיים זו דרך שיש לה מטרה נצחית, ואנחנו יכולים להתקדם לקראתה רק במודעות, מתוך בחירה חופשית שלנו, ביחד. ואז כבר לא רק המטריצה משפיעה עלינו, אלא גם אנחנו משפיעים על המטריצה.

כך אנחנו עושים הכרות עם התוכנית הכללית ועם אותו כוח שמפעיל אותנו. לפני כמה אלפי שנים, האנושות הגיעה לדרגה הזאת. אנשים שכינו את עצמם מקובלים, גילו את המערכת היחידה של המציאות, החלו ללמוד את חוקיה, להתחבר אליה, לתאר אותה.

בכך שהם השיגו את התורה, הם יצרו ספרים ששיקפו את תכונותיה וחוקיותה, והעיקר, את הכיוון שהיא מתווה לנו. הם ראו את התמונה הכללית, הבינו את התהליך הכללי, בדיוק כפי שאנחנו מבינים את השלבים הכלליים של גדילת תינוק שזה עתה הופיע לאוויר העולם.

"שטרם נברא העולם הקדימתו התורה אלפים שנים לעולם" (זוהר, "תרומה").

בפסגת השגת התוכנית, עָם שלם חי במודע לפי חוקיה במציאות הרבה יותר רחבה משלנו. אבל יום אחד הכול נעלם. העם התפרק, נפל מהגובה שלו ויחד איתו קרסו התקוות לכל העולם. אז, התורה הפכה בסך הכול לספר, שאומר כיצד עלינו לחיות על פני האדמה. ספר קדוש ומיוחד. אבל אנחנו כבר "שכחנו" את מבנה הבריאה, את שיטת העלייה מעל עצמנו, את המכשיר להשגת אחדות העולם. הדלת נסגרה, חזרנו לחדר הילדים שבו אנו שורים עד עצם היום הזה.

שיבוש של תדרים גבוהים

יש בתורה 54 פרשות, 613 מצוות, 79976 מילים, 304805 אותיות. במהלך שנה קוראים אותה בבתי הכנסת לפי פרשות השבוע. רשומה בה ההיסטוריה של העם היהודי ושל מנהיגיו, החל מאבות השבטים ועד משה. מגדל בבל, ארץ שהבורא הראה לאברהם, נדודים, עבדות מצרים, הר סיני, שרעד בלהבה ועשן…

אם קוראים באופן כזה את התורה, אם מבינים אותה בצורה כזאת, אז חסר העיקר, זוהי העטיפה ללא המילוי. בצורה כזאת היא תלושה מהשורשים, מוקרנת באותיות דפוס על התודעה הרגילה שלנו ומקובעת עליה תחת הכותרת "כתבי הקודש".

כך היא מועברת דרך התפיסה האגואיסטית של העולם, התורה הפסיקה להיות תוכנית התפתחות. היא לא מרגשת, לא מושכת אחריה, לא מפתחת, לא מגלה עולמות חדשים, לא מקנה כוחות כדי לגלותם, אלא להיפך, מרגיעה, מרדימה. עבור מישהו היא מסורת, עבור אחר היא אוסף של חוקים בלתי ניתנים לערעור של הקיום הגשמי. בעבר היא איחדה את העם, ואילו עתה היא מפרידה, מפצלת, מעמידה בני אדם משני צידי המתרס.

לא, זו איננה התורה, זה לא אותו כוח שמשנה את האדם, שמוציאה אותנו מהאגו הפרימיטיבי והמוגבל לחיים הגשמיים. פעם היא "קראה" לנו למעלה ואילו עכשיו היא הופכת לאמצעי של לחץ, מחייבת, מורה, דורשת ומגבילה. לומדים אותה בעל-פה, מאמתים אותה על ידי ממצאים היסטוריים, מערערים את הבסיס הרעיוני שלה. סביבה נארגות דתות, מצטופפים מיסטיקות וציניקנים. פילוסופים מצטטים אותה, מדענים חוקרים אותה, מנסים לפצח את הקוד שלה.

היא כבר מזמן הפכה לרב מכר של כל הזמנים וכל העמים. מנפנפים בה אלו שהיא בעצמה מכנה אותם "בעלי בתים" בגלל חוסר הרצון לצאת מעבר לסף, להיפרד מ"הבית" שלהם למען משהו גדול יותר.

"מגיעים אנשים קטנים ומוגבלים ובאדישות ממלאים אותנו בכל מיני סמים והעיקר, סם החיים, מרחיקים אותו הרחק מעינינו… כדי לחנוק את קולו של הבורא, שקורא לנו מעמקי הנשמה והממלא כל העולמות: דירשו אותי ותחיו". (רב קוק).

וכאשר מגיע החג הגדול של מתן תורה, אנחנו שוב דוחים אותה, שוב משאירים לעצמנו ספר. אפילו שהוא מיוחד, אפילו שהוא קדוש, אבל ספר ולא רקמה עצומה של הבריאה, שלתוכה אנחנו ארוגים, בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לאו. ספר ולא עולם עצום, לא מערכת מפוארת שמסתובבת סביבנו מפני שהיא נבראה למענינו.

אנחנו דוחים אותה, מפני שהיא "חיה" בהשפעה ומלמדת אותנו את אותו הדבר.

רעל בקצה הלהב

"העיקרון הראשי להשגת התורה, אחדות, "כאיש אחד בלב אחד"". (ספר "מאור ושמש").

ליד הר סיני ניתנה לנו גישה משותפת למערכת הכללית, ניתנה לנו האפשרות לבוא במגע איתה באופן מודע, ללמוד ולחקור אותה, להתכלל בתוכה בשׂכל  וברגש. הקוד לגישה, הוא אהבת הזולת. ממשק תוכנה של יחסים עם הזולת, שמבוסס על השפעה. התורה נועדה לגלות את התלכיד של הכוחות הפועלים והמשפיעים עלינו ולאפשר לנו להגיע לקשר הדדי מוסמך ויעיל איתם. בכך שאנו משתמשים בתורה, אנחנו יוצאים  מחדר ילדים, מתבגרים, גדלים.

שינוי הצורה איננו מתרחש בדמיונות, לא בעולם שלאחר המוות, אלא כאן ועכשיו, בעלייה מעל האגו ולכן לאדם כל כך קל לבדוק את עצמו, האם הוא מקבל את התורה או משכך כאבים, תירוץ? הקריטריון ברור: כפי שאנחנו מתייחסים זה לזה, כך אנו גם משתמשים בתורה, כתרופה או רעל.

אם נשפוט לפי המצב הנוכחי, מצאנו את עצמנו עומדים במבוי סתום, מפורדים, מרוסקים, נמצאים במריבה בינינו, ומקבלים זאת כמובן מאליו. לא הכוח החיובי של התורה מלווה אותנו בדרך אל המטרה, אלא שליליות של המהות העצמית המורגל שלנו, אבל לא פחות הרסני.

ובינתיים העולם גדל מתוך החיתולים ומגיע למצבים שבהם ללא מחנך חכם הוא לא יוכל להסתדר. רק בתיאוריה האדם מסוגל להעריך בצורה מפוקחת את המצב ולהסיק מסקנות נכונות. בפועל היצרים יותר חזקים יותר מאיתנו, ואפילו על פי התהום אנחנו נמשיך במעשים הילדותיים שלנו. כזה הוא הטבע שלנו.

חכמים מביאים מטאפורה מובהקת ומרה: אנחנו רואים את מלאך המוות עם טיפת רעל על קצה הלהב של החרב, והאדם "ממושמע" פותח את פיו ובולע אותה. מפני שאנחנו לא יכולים אחרת. אפילו העם החכם שלנו נפל במלכודת הזאת של האגו ונדמה,ששוב הוא מוכן ללכת ל"שחיטה", אם שופטים זאת לפי הסכסוכים בארץ וביהדות בחו"ל, עבורה ישראל הופכת למעמסה שאין בה צורך, שממנה הייתה שמחה להתנתק אחת ולתמיד.

לא ניתן להימנע מהתוצאה הזאת אם לא נקבל את התורה, אם לא נהפוך להיות ערבים זה לזה, למרות הר של ספקות ושנאה שתלוי מעלינו. כאן נמצאת הבחירה שלנו. כי התורה, בשונה מ"מלאך המוות" עובדת רק אם אנחנו נרצה בזאת. אם היא נחוצה לנו, לא רק במילים אלא גם במעשה, אם אנחנו רואים בה תרופה לפירוד, חכמה על השפעה ושיתוף פעולה הדדי נכון עם המערכת הכללית.

תזדרז לאהוב

כולנו שונים ומסתכלים באופן שונה על העולם. זה נורמלי. התורה אינה דורשת לוותר על עקרונות ואמונות. אין לה צורך בפשרות סוציאליות מלאכותיות. היא מעלה אותנו לאותה דרגה שבה נשארים רק הלבבות והקשר ביניהם. ואז הכול מתמזג.

"תזדרז לאהוב, כי הגיעה השעה". רבי אליעזר עזיקרי.

אין צודקים ואשמים. כולנו מוצאים את עצמנו מתי שהוא לפני הר השנאה שלנו ולפני הצורך לקבל החלטה משותפת. המהות שלה, זה לידת האדם, לידה של חברה חדשה, של יחס חדש לחיים וזה לזה. כאשר נשתוקק לזה, המערכת תעזור לנו, תוביל אותנו, תענה על השאלות שלנו. ואילו במקרה הפוך היא תעמיד אותנו בפני עובדות, שמוגשות על קצה להב החרב.

ולכן אם השאלה היא אם נקבל את התורה או לא, אז אנחנו נקבל. אז השאלה היא האם אנחנו מזרזים את האהבה.

 

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest