קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הקדמת ספר הזוהר, מאמר "לילה דכלה": לפיכך צריכים בני היכל הכלה, לשמוח עימה על התיקון הגדול הזה שנעשה בכלה על ידיהם.
שאלה: מה מהווה קריטריון להתקדמות שלנו? השׂנאה שמתגלה בינינו בהתחלה, או להיפך, השׂמחה?
תשובתי: קודם כל אני מתקדם אם אינני מסיר את המבט המחשבתי מאותו המקום שאותו אני רוצה לגלות. הוא נקרא "כלה", ודווקא לשם ירד ה"חתן", כלומר האור שימלא אותה ימלא את האיחוד שלנו. (חתן מהמילה נוחת). אם בתוכי חיה דרישה שלא התגשמה לגלות את המקום הזה, אז אני שׂמח על המאמץ שאני יכול להחזיק. ולא משנה, עד כמה אני סוטה, שוכח, דעתי מוסחת לבדיקה שׂכלית. על זה נאמר: "מציון תצא תורה". במילים אחרות, ההתקדמות מורכבת מהיציאות האלו, מהמאמצים לקבוע שוב את מקום האיחוד שלנו. כל פעם אני צריך לצאת מהריכוז, כי הרי כל מצב כולל בתוכו עשר ספירות שלמות. ברוחניות הפעולה מתבצעת רק כאשר קיימות כל עשר הספירות (אין מקצת ברוחניות).
אם אתקן משהו, אז אני חייב לתקן מידה שלמה. כל חלק מהרצון דורש ניתוק מהמצב הקודם ופנייה חדשה לאיחוד, לעשר ספירות חדשות. זאת הסיבה שאנחנו שוב ושוב מתנתקים מהמטרה, אפילו לרגע אחד. פעם אחר פעם אנחנו מאבדים את נקודת היעד בשדה הראיה ושוב תופסים אותה על הכוונת. הודות למאמצים הליליים האלו אנחנו "מקשטים את הכלה" (מלבישים אותה באור חסדים), בונים כלי, עד שהוא מתגלה בשלמות ואז היא מוכנה לקבל את החתן, אור החכמה, הבורא.
מתוך שיעור על הקדמת ספר הזוהר, 14.11.2010
