דף הבית / אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) יש לפרש בענין המלאכים, שאמרו "תנה הודך על השמים".
ולכאורה יש לשאול, וכי התורה הוא דבר גשמי, אם נותנין אותה למטה, לא יכולה להיות גם למעלה. הלא התורה היה צריך להתחלק בין לבני אדם ובין למלאכים.
ויש לומר, שטענת המלאכים היה, שהתורה צריכים לתת לאנשים, שהמה בבחינת מלאכים. וזה פירוש "תנה הודך על השמים", היינו למי שכל רצונו הוא אך לשם שמים. אבל בזמן שהאדם הוא על הארץ, היינו שרצונו וחשקו הוא לארציות, איזה שייכות יש להם לתורה.
ועל זה השיב להם, "כלום יש בכם יצר הרע". שפירושו כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". אבל בזמן שעם ישראל יהיה בבחינת מלאכים, אין להם צורך לתורה.
נמצא לפי זה, שעיקר צורך התורה הוא כדי להחזירו למוטב, היינו שהתורה ומצוות הוא בכדי להחזירם למוטב. וזה דווקא בזמן שיש להם רע, אז הם נצרכים לתורה ומצוות, היינו שהתורה ומצוות הוא בבחינת סגולה. ורק לאחר כך, כשזכו לבוא לבחינת הצירוף, אזי הם נקרא בבחינת ישראל, שאז התורה היא בחינת עצם. ואז "אורייתא וקב"ה וישראל חד איהו". היינו לאחר התשובה, אז נקרא ישראל, משום שאז הוא מקבל התורה, שהוא אחד עם הקדוש ברוך הוא, שהתורה נקרא אז בבחינת שמות של הקדוש ברוך הוא. וממילא התורה וקב"ה חד איהו עם ישראל, שרק אז נקרא בחינת ישראל, בזמן שהאורייתא וקוב"ה חד איהו עם הישראל.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "טענת המלאכים"

2) "אורייתא וקוב"ה חד הוא [תורה והקב"ה אחד הוא]".
הנה ודאי, שבזמן העבודה הם ב' דברים. ולא, אלא שסותרין זה את זה.
דבחינת "קוב"ה" הוא ענין דביקות, שענין דביקות הוא בחינת השתוות, בחינת ביטול במציאות. (וצריך תמיד לצייר, איך היה אצלו הזמן, בזמן שהיה לו בחינת דביקות במקצת, שהוא היה אז מלא חיות ותענוג, ולחשוק להיות תמיד בדביקות, שאין ענין רוחני נחלק לחצאין. ועוד, שאם הוא דבר ממלא, שצריך שיהיה לו תמיד הדבר טוב. ונכון שיצייר את הזמן שהיה לו, מטעם שאין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום. זאת אומרת, ממצבים שכבר היה לו. ואלו המצבים יכול הגוף ליקח דוגמאות).
ובחינת "אורייתא [תורה]" נקראת בחינת "מאור" שבה. היינו, שבזמן הלימוד, שמרגישין את המאור, ועם זה המאור רוצים להשפיע להשם ית', כמ"ש: "מאן דידע צויה דמאריה, יעביד ליה [מי שידע מצוות אדונו, יעבוד לו]". לכן הוא מרגיש את עצמו לבחינת מציאות, שהוא רוצה להשפיע להשם ית'. והוא בחינת הרגשת עצמו.
אבל כשזוכין לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד [תורה והקב"ה אחד הוא]", נמצא שהכל אחד. שאז הוא מרגיש בבחינת "אורייתא" את בחינת "קוב"ה". וצריך תמיד להשתוקק אחר המאור שבה. והמאור יכולים במאי שלומדים. אלא שבדברי הקבלה יותר נוח למצוא את המאור. ובזמן העבודה הם בחינת קצוות:
א. יש אחד, שיש לו המשכה לבחינת "קוב"ה". ואז אין הוא יכול ללמוד באורייתא, והוא משתוקק אחרי ספרי חסידים.
ב. ויש שמשתוקק אחרי בחינת "אורייתא". זאת אומרת, לדעת את דרכי השם ית', את העולמות, ואת תהליכיהן, ואת עניני הנהגה.
וזה שני קצוות. אבל לעתיד "ומחץ פאתי מואב". זאת אומרת, שניהם נכללין באילן.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר רי"ח "אורייתא וקוב"ה חד הוא"

3) "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". ופירש רש"י, בכל יום יהא בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם.
ויש להבין, איך אדם יכול לעשות שיהיו חדשים, כאילו בו ביום נצטוית, הלא מושבע ועומד מהר סיני. ובכדי להבין זה צריכים להקדים לדעת את הכלל, שכל דבר נמדד לפי גודל המֵצָוה. היינו לפי גודל וחשיבות של נותן התורה, כך גודלה של התורה.
לכן כל יום שהאדם מקבל עליו מלכות שמים, ולפי גודל האמונה בו יתברך, כך גדלה מעלת תורה. לכן לפי מה שהאדם משיג בגדלות ה', כך מתחדשת התורה אצלו. נמצא לפי זה, שכל פעם יש לו תורה חדשה, היינו שיש לו כל פעם נותן אחר.
וממילא התורה, הנמשכת ממנו יתברך, נבחנת לתורה חדשה. אבל זה נאמר על התורה מבחינת שמותיו של הקדוש ברוך הוא, היינו מבחינת "אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא".
פירוש, כשישראל משיג בכל יום גדלותו של השם יתברך, וזהו לפי אמונתו יתברך, בשיעור הזה מתגדלת אצלו התורה. ואז הוא נעשה ישראל אחר. כי ברוחניות כל דבר שיש לו צורה אחרת, הוא בחינה חדשה. לכן אם האדם מקבל כל יום אמונה יותר גדולה, אז התורה נחשבת לחדשה.
וזה פירוש, "כאילו נצטוית בו ביום", משום שבכל יום יש לו מצוה אחרת. נמצא כאילו נצטוית בו ביום, היינו בו ביום שאדם מקבל עליו מלכות שמים ביתר שאת, יש לו מצוה חדשה, ותורה חדשה, וישראל חדש.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "היום הזה ה' אלקיך מצוך"

4) אמרו חז"ל: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". ויש להבין מהו פירוש "אם פגע". שמשמע שלא תמיד נמצא המנוול, שכוונתו על הרצון לקבל. אלא הפירוש הוא, שלא אצל כולם הרצון לקבל נקרא מנוול, אלא אם נמצא מי שהוא, שאצלו הרצון לקבל הוא מרגיש אותו למנוול, והוא רוצה להפטר ממנו, כמ"ש "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה" (ברכות דף ה'). אז יש לו ג' עצות ביחד, שאחד בלי אחרים אין לו שלימות.
ובזה מובן קשיות העולם, שהגמרא מסיימת. ואם לא עוזר עצה הראשונה, היינו "משכהו לבית המדרש", אז "לקרוא קריאת שמע". ואם לא עוזר לו, אז "יזכיר לו יום המיתה". אם כן, למה הוא צריך לב' עצות הראשונות, שהם בספק אם יעזור לו? למה לא יקח תיכף העצה האחרונה, היינו שיזכיר לו את יום המיתה? על זה הוא מתרץ, שאין הפירוש שעצה אחד יעזור, אלא שצריכים כל הג' עצות ביחד.
והפירוש הוא:
א. משכהו לבית המדרש, היינו בחינת אורייתא,
ב. שיקרא קריאת שמע, הוא בחינת קוב"ה ודביקות בה',
ג. הזכרת יום המיתה. פירושו מסירות נפש, שזהו בחינת ישראל, שנמשלו כיונה שפושטת את צוארה. היינו, שכל הג' בחינות הם בחינת יחוד אחד, הנקרא "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
ולבחינת תורה ולבחינת קריאת שמע יכולים לקבל סיוע מרב. אבל לבחינת ישראל, שהוא סוד מילה, שהוא בחינת מסירות נפש, צריך האדם בעצמו לעבוד. והגם שעל זה גם כן יש סיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל: "וכרת עמו הברית", שפירושו, שהקב"ה עזרו, אבל מכל מקום האדם צריך להתחיל. וזה ענין "יזכיר לו יום המיתה", שצריכים תמיד להזכיר ולא לשכוח, משום שזהו עיקר עבודת האדם.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קי"ב "שלשת המלאכים"

5) יש להבחין ב' ענינים בתורה:
א. המאור התורה, שזה בא כדי להחזירו למוטב, שהוא תיקון הכלים.
ב. להשיג את האור תורה, שהוא בחינת "שמות הקדושים", המכונה בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה". (עין בספר "מתן תורה", דף ס"א).
ולפי זה יוצא, כשאנו לומדים תורה, יש שם להבחין את ב' הענינים הנ"ל:
א. להמשיך בחינת מאור, שיעשה לנו כלים דהשפעה. ובלי מאור התורה, אי אפשר להשיג כלים אלו. אי לזאת, למה הוא מצפה, שישיג שכר עבור לימוד התורה, כל חשקו הוא רק להשיג את הכלי הזו, שנקרא "כלי דהשפעה". וזהו דוקא לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועשה הרבה מאמצים, שיוכל לעשות מעשים רק בכוונה דלהשפיע. ורק אז הוא יכול להגיע לידי ידיעה, שבחינת הרצון לקבל, שנטבע בו מצד הטבע, אי אפשר לבטלו. ואז מתחיל להבין, שהוא זקוק ל"רחמי שמים", שרק הקב"ה יכול לעזור לו לזכות לכלי דהשפעה. ועזרה זו באה מבחינת "המאור התורה".
ומשום זה צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלמוד, מה המטרה שלו מלמוד התורה, היינו מה הוא צריך לדרוש מהלמוד התורה. אז אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים", היינו שיהיו לו כלים דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה", שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהטיב לנבראיו. מה שאין כן אם הוא עוד לא החליט, שצריכים ללכת תמיד בדרך של השפעה, כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים". וזה נקרא "הכנת הכלים", שיהיו מוכשרים לקבל את השפע עליון, והוא רוצה שעל ידי הלימוד יזכה לכלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבתורה מחזירו למוטב".
ולאחר שכבר זכה לבחינת כלים דהשפעה, אז הוא בא לידי מדרגה הנקראת "השגת התורה", שהיא מבחינת "שמותיו של הקב"ה", הנקרא בלשון הזה"ק "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "כל התורה היא שם אחד קדוש"

6) כל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.
וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.
וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'.
וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית'.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות ס"ח-ס"ט

7) כתוב בזה"ק, "כי כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה". והאדם השלם נקרא, שהוא כבר זכה לבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אם כן בודאי קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו. אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שענינו הוא, כמו שמבואר בספר מתן תורה, שרק ע"י זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה. ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו. וזה יכולים לכנות בשם הכנסת אורחים, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר"

8) כתוב "ה' אחד וישראל הם אחד" כמו שכתוב (שמואל – ב ז', כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא. כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם … וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים" היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד.
ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, ספר "דגל מחנה אפרים", פרשת ואתחנן

Pin It on Pinterest