האדם הוא עולם קטן, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) מובא בזוהר (ויקרא, תזריע): בוא וראה, שכל מה שיש בעולם, לא היה, אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו וכו', כמ"ש, וייצר ה' אלוקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהוא שלמות הכול וכולל הכול וכו', וכל מה שלמעלה ושלמטה וכו' נכלל באדם. הרי מפורש, שכל העולמות, העליונים והתחתונים, כלולים כולם באדם, וכן כל המציאות, הנמצאת בעולמות ההם, אינם, רק בשביל האדם.
בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות א'

2) אדם נקרא עולם קטן.
תיקוני זהר, דף ק/א

3) כמה גדולים הם מעשיו של הקב"ה. כי האומנות והציור של האדם הוא כמו אומנות וציור של העולם. כלומר, שהאדם כולל בתוכו כל מעשה העולם, ונקרא עולם קטן.
ספר "זוהר לעם", פרשת לך לך, פסקה 330

4) כל העולם כולו בכל מדריגותיו הוא "אדם גדול", והאדם הוא "עולם קטן", ואין בזה אלא מה שבזה.
רמח"ל, כללי ספר קנאת ה' צבאו-ת, כלל ב – הבריאה מסודרת בדמות האדם

5) חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פאטאגרפית, המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו. ועל כל זה עשה ית' לנו, שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו ענין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה.
ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו. כן הדבר בחפץ אלקי, במושכלות האלקיות, אע"פ שכל אלו השינוים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מ"מ הן רואות, את הכל, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה. וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכל ממול פנינו, מ"מ, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד. כן הנשמות, אע"פ שכל הדימוים, הן רואות במשפיע, מ"מ, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע.
בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות ל"ד

6) חכמת הקבלה אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי.
בעל הסולם, מאמר "החירות"

7) התורה היא רוחניות.
ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, חלק א'

8) אין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות. וזמנים רוחניים המתבארים בשינוי צורות ומדרגות, הם למעלה ממקום וזמן.
ספר "זוהר לעם", פרשת וייצא, סעיף 139

9) אוי לאותו אדם, שאומר כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עשיו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן? אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים.
ספר "זוהר לעם", פרשת בהעלותך, סעיף 58

10) התורה שהיא חכמה אלהית אין בה דבר גופני.
המהר"ל מפראג, ספר "דרך חיים", הקדמת המחבר

11) צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על עניינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, כרך א', פרק א', אור פנימי, אות א'

12) סודות התורה הם מתלבשים במשלים וחידות בתורה, מטעם התפשטות התורה וירידתם מרום המעלות עד העולם הגשמי הזה.
הרמ"ק, דע את אלוקי אביך, י"ד

13) תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בעניינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על: לא תעשה לך פסל וכל תמונה, חלילה, כי אז, אדרבה מקבלים נזק במקום תועלת.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנ"ו

14) אמר רבי יהודה, לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מ"החודש הזה לכם", שהוא מצוה ראשונה, שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית, משום, "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים".
שאם יאמרו עכו"ם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות, הם אומרים להם, כל הארץ, של הקב"ה הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם, ונתנה לנו.
ויש לשאול מדוע לא השאיר את ארץ ישראל עבור ישראל ונתנה להם, שבשביל זה היה צריך לעשות שנוי בתורה, שלא להתחיל התורה ממקום כמו שאומר רבי יהודה. ועוד יש לשאול, אם באמת עיקר הבריאה הוא בשביל שנקרא ראשית, ולמה הארצות הגדולות נתן לאומות העולם ולישראל נתן ארץ קטנה.
ויש לומר שכל המדובר הוא ברוחניות, אלא הענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים.
אם כן יש לומר באופן זה, ה' ברא את העולם להטיב לנבראיו, היינו שברא מלכתחילה את הרצון לקבל, שהוא הכלי לקבל את התענוגים העליונים. ואחר כך, בכדי שתהיה השתוות הצורה, המכונה נהמא דכסופא, נתן איסור, שאסור להשתמש עם הכלי, הנקרא על מנת לקבל. ובחינת זו נקרא הגוים, או אומות העולם, או סטרא אחרא, או קליפה. ורק בעל מנת להשפיע מותר לקבל, שזה נבחן, שלקחו כל התענוגים, שהיה שייכים מקודם לגויים, ונתנו לישראל, היינו בעל מנת להשפיע לה', שזה נקרא ישראל. אם כן הרצון לקבל שואל, מדוע אתם ג י הצמצום שייך לנו. על זה בא התירוץ, שה' בראה, היינו מתחילה נתן להגוים, משום שזהו עיקר הבריאה. אבל זה נקרא בלתי מתוקנת, משום שיש שם ענין נהמא דכסופא. אם כן הלהטיב לנבראיו לא יהיה בשלמות. לכן נתן זה לישראל, היינו שעל ידי זה שיתנו הכל בעל מנת להשפיע, אז קבלת התענוגים יהיה בשלמות. אם כן "נטלה מהגוים", משום שכאן, בעל מנת לקבל, לא יהיה שלימות התענוג. "ונתנה לישראל", היינו בהכלי דעל מנת להשפיע, שעל ידי זה יהיה קבלת התענוגים בשלמות. אבל היות שקשה לתקן, שיהיה הכל בעל מנת להשפיע, לכן נקרא ארץ ישראל "ארץ קטנה". מה שאין כן הארץ של בעל מנת לקבל, ארץ זה גדול מאוד, אבל ארץ ישראל תתפשט על כל העולם, היינו שכל הרצון לקבל יתקן בעל מנת להשפיע.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "החודש הזה לכם"

15) צריכים לזכור מה הפירוש, ישראל ושאר עמים, בעבודה, לפי הכלל, שכולם נוהגים באדם אחד. אז בחינת ישראל נקרא, השפעה, שכל מעשיהם הוא רק להשפיע, והוא מכונה בחינת יצר הטוב שבאדם, ושאר העמים נקראים, בחינת הכלי קבלה של האדם, המכונה יצר הרע שבאדם.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה"

16) "מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פ"ט). ויש להבין מדוע גרמה התורה שנאה דווקא לישראל, ומדוע אין אנו אומרים שיש שנאה בין ישמעאלים לנוצרים, וכדומה. ויש לפרש זה על דרך המוסר, שענין אומות העולם נקרא הרצונות שלהם, היינו התאוות גשמיות, שכל רצונם הוא למלאות את בטנם. והנושא לזה הוא היצר הרע. ולעומת זה ישראל נקרא "הרצון לעבודת ה'". והנושא לזה היצר טוב. והנה בזמן העבודה, יש להאדם רצון וחשק לתאוות גשמיות. נמצא לפי זה שהאדם "אוהב את האומות העולם", ויש לו עבודה גדולה, שיוכל להתגבר, כדי שישנה את הרצונות האלו. וזה אי אפשר, רק על ידי התורה, שיש בסגולתה לשנוא את כל התאוות הגשמיות. וזה יש לפרש, שנקרא "הר סיני – שירדה שנאה לאומות העולם", דהיינו על ידי התורה הוא זוכה ל"שנאת אומות העולם", שנקבע שנאה בלבו להיצר הרע, כמו שאמרו חז"ל, "המאור שבה מחזירו למוטב".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "הר סיני"

17) כל מי שעוסק בתורה, הוא מקיים העולם ומקיים כל פעולה שבעולם על תיקונו כראוי. ואין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם. כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולן הן איברים איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולן ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש. והכול, הן האדם והן העולם, הוא כדמיון התורה, כי התורה כולה היא איברים ופרקים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר ייתקנו כולם, ייעשו לגוף אחד.
ספר "זוהר לעם", פרשת תולדות, סעיף 3

18) כל המציאות הנראית בדרכי הטבע שבעולם הזה, אין זה אלא משום שנמשכים ונרשמים כן מחוּקים והנהגות שבעולמות העליונים הרוחניים.
בעל הסולם, מאמר החירות

19) התורה שבראה את המלאכים ואת כל העולמות, והם מתקיימים בשבילה, על אחת כמה וכמה, כיוון שירדה לעולם הזה, אם לא הייתה מתלבשת באלו הלבושים שבעולם הזה, שהם הסיפורים ודברי הדיוט, לא היה יכול העולם לסבול. וע"כ סיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד, גל עיניי וְאַבִּיטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה.
ספר "זוהר לעם", פרשת בהעלותך, סעיפים 60-59

20) פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד וההגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההגיון בלבד. והדבר דומה לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל, עקב שינוי השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין.
בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

21) מהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השורשים העליונים כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. ואחר שמשיג היטב את השורשים העליונים מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים המוחשיים שבעוה"ז, ולידע איך כל ענף מתייחס אל שורשו בעולם העליון, בכל סדריו בכמות ואיכות.
בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה"

22) מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מילים, ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינת להפליא. שיוכלו לשאת ולתת זה עם זה, בשורשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים.
והשומעים, מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם ממנו.באופן, אשר כל פרטי הוויות הבריאה, המוחשית, וכל מקריהם, נעשו להם, כמו מילות ושמות מוגדרים ומוחלטים, על השורשים הגבוהים, העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מילה והגה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוי שפתיים, על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן, בעולמנו המוחשי.
וזהו כל אופיָה, של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים. אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים, מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה והן בכתב. ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק, המחויָב לצורך משא ומתן במחקרי חכמה. דהיינו בגדרים מדויקים, שאי אפשר להיכשל בהם. מפני שכל ענף וענף, הנה יש לו הגדרה טבעית, מיוחדת לו בהחלט. וממילא, שמראה גם כן על שורשו, שבעולם העליון, עם הגדרתו זו המוחלטת.
בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה"

23) אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו, זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, כרך א', פרק א', הסתכלות פנימית

24) ענין הנטיה מדרך ה' ח"ו, שקרתה פעם, היתה מב' סיבות:
א. או שעברו על דברי חז"ל, בדברים האסורים לגלות,
ב. או משום, שתפסו דברי הקבלה, במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". וע"כ, באמת היתה חומה בצורה, מסביב החכמה הזו, עד היום. אשר רבים ניסו, והתחילו, בלימוד, ולא יכלו להמשיך בו, מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים.
אשר ע"כ, טרחתי בביאור "פנים מאירות ופנים מסבירות", לפרש את הספר הגדול "עץ החיים" מהאר"י ז"ל, ולהפשיט הצורות הגשמיות, ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן. באופן, שיוכל כל מתחיל, להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ל"ז

25) כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויָם הגשמי בגבולות של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, כרך א', פרק א', אור פנימי

26) ביאור הפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. יובן על פי הקדמה ידועה, שהתורה היא קדומה ואינה בתוך הזמן. והנה מה שייך סיפור המעשה בדבר הקדום לזמן. אלא בוודאי שסיפור המעשה הזאת היא ההוה תמיד, וגם באדם הנקרא עולם קטן יש בו גם כן סיפור המעשה ההוא.
המגיד ממעזריטש, אור תורה, פרשת ויצא ל"ח

27) מטרם שהאדם נעשה לבחינת מדרגת ישראל, מבחינת שהאדם הוא עולם קטן, יש לו בחינת אומות העולם וחסידי אומות העולם ובחינת ישראל.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "הקדוש ברוך הוא לא ניסה את איוב"

28) באופן כללי נקראים "אומות העולם" רצון לקבל לעצמו. אלא בהרצון לקבל יש הרבה רצוניות, שכל רצון בפני עצמו מיוחס ל"אומה" מיוחדת. לכן נקראים באופן כללי "ע' אומות העולם", כנגד ע' בחינות רצון. שזה נמשך בסוד "זה לעומת זה", זאת אומרת כנגד ז' ספירות דקדושה, שהם חג"ת נהי"ם, וכל אחד מהן כולל עשר ספירות, ביחד הם ע' אומות. וגם יש בחינת "ישראל", שהם נקראים על שם " ישר-אל", שהם ההיפך מהרצון לקבל לעצמו, אלא הם בבחינת רצון להשפיע לה', היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה"

29) ישראל נקרא מי שעוסק במצוות.
גוי, עבודה זרה, היינו הרע שבו.
מחשבה רעה של ישראל, היינו שעוסק בתורה ומצוות לא לשם שמים.
מחשבה טובה של ישראל, שמחשבתו לעסוק לשם שמים.
מחשבה רעה של גוי, היינו שרואה, שלא רוצה לעסוק בתורה ומצוות. והסיבה היא מטעם שאין לו אמונה. מחשבה של ישראל, היינו שמחשבתו לשם שמים. אבל למעשה אין לו הכוונה לזה, שאין הלב מסכים לזה, שהוא חושב המעשה של אהבה, נקרא הרגשת הלב.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "מחשבות גוי וישראל"

30) ידוע שהאדם הוא עולם קטן שכלול מע' אומות. שפירושו שיש לכל אומה ואומה תאוה משלה, שהן כנגד ז' מדות, וכל אחת כלולה מעשר ספירות, הרי הם ע'. דהיינו שהאדם כלול מע' רצונות של הע' אומות, שהוא חושק לאלו הרצונות שהם רוצים, דהיינו תאות כסף וכבוד וכו'. ואלו התשוקות שהם רוצים זהו מכובד אצל האדם. עד שבעלי המוסר אמרו שצריכים למאס התאוות האלו. מה שאין כן בחינת "עמך", מה שעם ישראל צריכים להשתוקק לעשות נחת רוח ליוצרו, זהו לא מכובד, אלא להיפך. כי בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, והוא לא רואה שיהיה מזה שום טוב לתועלת עצמו, אלא שצריך לעשות זה רק מטעם להשפיע, אז האדם מרגיש את עצמו בבחינת מצב השיפלות, שאין לו שום חיות מעבודה, כי אינו רואה שום תועלת עצמו. לכן מתפללים לה' "ובכן תן כבוד לעמך", שיהיה לנו מצב של השפעה מכובד, ולא בביזיון, שזה נקרא כבוד השכינה, לאוקמא שכינתא מעפרא. שפירושו, בזמן שצריכים לעשות מעשים לשם ה' בעל מנת להשפיע, יש טעם בעבודה זו בחינת עפר. לכן מתפללין שעם ישראל יהיה מכובד, והע' אומות יהיו רק עבדים שישמשו לעם ישראל. היינו שמה שהוא עוסק בצרכי גשמיות, שהם הרצונות של הע' אומות, יהיה רק בתור לשמש על ידי זה לבחינת ישראל שבאדם. .
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "וירא כי לא יכול לו"

31) ממלכות נמשכת בחינת "ארץ הקודש". וכמו כן נמשכת ממלכות בחינת "הרצון לקבל בהאדם". לכן היו מקודם: א) אומות העולם בארץ. ב) ואח"כ באו עם ישראל. וכמו כן בלבו של אדם:
א) מקודם בא היצה"ר,
ב) ואח"כ בא היצר טוב.
הכל נמשך מהשורשים עליונים.
אבל יש הבדל בין לבו של אדם, הנמשך ממלכות, לארץ ישראל הנמשכת ממלכות. כי יש להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כי בחיצוניות צריך להיות דוקא במקום הענף המכוון נגד השורש, אבל בפנימיות הוא לאו דוקא במקום הענף המכוון נגדו.
כי בבחינת ארץ ישראל, המכוון ללבו של אדם, הנמשך משורש המלכות, אין האדם צריך להיות דוקא בארץ ישראל, לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקרא "ארץ ישראל". כי בפנימיות האדם יכול לזכות להשראת השכינה ולהשגות הכי גדולות גם בחוץ לארץ, כמו כל הגדולים שלנו, שהיו בחוץ לארץ.
וכמו כן אלו אנשים הגרים בארץ ישראל, יכולים להיות פושעים גמורים. ואין ארץ ישראל, הנקרא "ארץ הקדושה", מחייבת אותם כלום, שיהיו שומרי תורה ומצות. כי מה שנוגע לבחינת פנימיות, אין החיצוניות מחייבת אותם כלום. כי ענין פנימיות הוא בחינת עבודה שבלב, ואין כל קשר לחיצוניות.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין ענף ושורש"