ראש השנה על פי חכמת הקבלה

קטעים נבחרים בנושא ראש השנה

ראש השנה נקרא תחילת יצירתו של האדם

1) "ראש השנה" נקרא תחילת יצירתו של האדם, היינו כמו שאמרו חז"ל (נידה ט"ז ע"ב) "דדריש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך, הממונה על הריון, לילה שמו. ונוטל טיפה, ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה: גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא קאמר"
(כתבי רב"ש, כרך ג', ראש השנה)

מהו שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי"

2) חודש אלול הוא ענין תשובה, אני לדודי, ודודי לי, שזה הרמז לתשובה. בזהר הקדוש כתוב: תשוב ה' לגבי ו', ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים.
(כתבי רב"ש, כרך ג', אני זהו המלכות)

3) יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה. כלומר, מה שהיה מקודם בחינת הסתר וצמצום, נעשה עכשיו לבחינת גלוי פנים, היינו שנתגלה עתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
(בעל הסולם, שמעתי, מאמר מב, מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה)

ענין "תשובה"

4) ענין התשובה נקרא שהאדם צריך לחזור למקורו. היינו היות שעיקר הבריאה הנקרא "אדם", הוא הרצון לקבל, והבורא הוא המשפיע, והאדם כששב למקורו, נקרא "תשובה". ואיך היא תשובה? אומר הרמב"ם, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד". והעדות הזה מתגלה בהאדם רק לאחר שעשה תשובה, אז הוא משיג את נועם העליון, היינו שה' משרה שכינתו עליו. האדם ששב, היינו שזוכה לדביקות .. היינו אם רוצה לידע אם כבר עשה תשובה, יש לו הבירור, אם כבר זכה לנועם ה' זה סימן ששב, היינו שהוא כבר בחינת להשפיע.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת יד)

ראש השנה הוא ענין בנין המלכות

5) אומר האר"י הקדוש, שראש השנה הוא ענין בנין המלכות, הנקראת "מידת הדין". ו"מלכות" נקראת, שכל העולם הולכים לפי בחינתה, היות שמלכות נקראת "כנסת ישראל", שבה כלולים כל השישים רבוא נשמות ישראל. שכל עבודת של ראש השנה היא לקבלת עול מלכות. לכן אנו מתפללים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" .. לכן ראש השנה הוא הזמן, שאנו צריכים לבקש מה', שנרגיש את הכבוד שמים, כלומר שמלכות שמים תהיה בכבוד אצלנו. והיות בזמן שאנו רוצים לבקש את המלכות שמים, שתהיה מגולה על כל העולם, היינו שתהיה "מלוא כל הארץ כבודו" מורגש בכל העולם, ותפלה זו נוהגת הן בכלל והן בפרט .. היות ש"האדם הוא עולם קטן", אם כן הוא נכלל מכל העולם. שאז אנו מבקשים, שלא תישאר בתוך הגוף שלנו שום בחינת רצון לעבוד בשביל תועלת עצמו. והן בכלל העולם, היינו שיהיה "מלוא הארץ דעה את ה'". ועל דרך זו נוהג כל התפלות של ראש השנה, הן תפלות כלליות.
(כתבי רב"ש, כרך ב', מהו "הנסתרות לה' אלקינו" בעבודה)

ראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם

6) ראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם, בין לטוב או חס ושלום להיפוך. וראש נקרא בחינת שורש, שמשורש זה יוצא הענפים. ותמיד הענפין נמשכים לפי מהות השורש .. והשורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו, שהשורש הוא כל היסוד שעליו נבנה כל הבנין.
וענין הדין שדנין את האדם בראש השנה, היינו האדם בעצמו הוא השופט והדיין, והוא והמוציא לפועל. כי האדם הוא הדיין, ומוכיח, ויודע ועד. וזה על דרך שאמרו חז"ל, יש דין למטה אין דין למעלה.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת כט)

העבודה בחודש אלול

7) מבואר בשולחן ערוך, שהדין, שהאדם צריך לחזור ולעיין בהתפילות של ימים נוראים, מסיבת, כשיבוא זמן התפילה, אזי כבר יהיה זקן ורגיל בתפילה.
והענין הוא, שתפילה צריך להיות בלב, שהוא סוד עבודה שבלב. היינו, שהלב יסכים למה שהאדם מדבר בפה (ואם לאו, נקרא זה רמאות. היינו, שאין פיו ולבו שוים).
לכן בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בהעבודה העצומה. והעיקר הוא, שיכול לומר "כתבנו לחיים". היינו בזמן שאומר כתבנו לחיים, שגם הלב יסכים (שלא יהא כחונף), שיהיו פיו ולבו שוים, "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה לבב".
ולפי זה, בזמן שהאדם צועק "כתבנו לחיים", שפירוש "חיים" הוא בחינת להתדבק בחיי החיים, שהוא דוקא על ידי זה, שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור.
(כתבי בעל הסולם, שמעתי, מאמר קכ"ב. להבין מה שמבואר בשולחן ערוך)

לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי

8) חז"ל מלמדים אותנו שתמיד יכול האדם להתחיל בעבודה ולהיות בוחר בטוב ומואס ברע. כי ענין בחירה שייך דוקא בדבר שהוא מחצה על מחצה, אזי יש לו כח לבחור, מה שאין כן אם לצד אחד יש רוב כבר אין בידו להכריע, כי האדם נמשך אחר הרוב וממילא לא שייך לומר אז ענין בחירה. לכן אמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי" .. ולכן בראש השנה האדם מתחיל את עבודתו מחדש. ונוסף על הנ"ל, הימים של עשרת ימי תשובה נקראים ימי סליחות וכפרת עוונות. שהכל הוא בכדי שתהיה לו לאדם ההזדמנות להכנס שוב בעבודת ה' אע"פ שהיה כל כך מרוחק מהעבודה. ועיקר העבודה היא תפילה, כי רק על ידי תפילה האדם מסוגל לצאת מרשות הרבים ולהכנס לרשות היחיד. כי בענין התפילה קטן וגדול שוים. ואדרבא, מי שמרגיש יותר את קטנותו הוא מסוגל יותר לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא, כי יודע בעצמו שאין הוא מסוגל על ידי מעשיו העצמיים להחלץ מן המיצר .. נמצא שרק האדם הזה מסוגל לתת תפילה אמיתית.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת לד)

הכנה לסליחות מהו
9) והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.
אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.
ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא .. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.
וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'.
(כתבי רב"ש, כרך א', הכנה לסליחות מהו)

מלכויות זכרונות שופרות

10) על מלכויות זכרונות שופרות דרשו חז"ל, "מלכות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שתעלה זכרונותיכם לפני, ובמה?- בשופר". ענין "מלכות, היינו שתמליכוני עליכם", היינו שפעולת שאנחנו נתפעל מזה, זאת אומרת שאנחנו נקבל על עצמנו קבלת עול מלכות שמים. אבל אנחנו רואים, שתיכף אחרי הקבלה אנחנו שוכחים מהקבלה. אזי נותנין לנו עצה, "כדי שתעלה זכרונותיכם לפני", היינו לפני ה'. זאת אומרת, כל הזכרון שיש לנו צריך שיפעול רק לזכור את ה'. "ובמה?- בהשופר". האר"י מפרש שופר, היינו שופרא דאמא, שופרא דבינה. שופרא פירושו יופי, ו "יופי" הוא בחינת חכמה הנמשך מבינה השבה להיות חכמה. שעל ידי זה שהאדם מאמין שכל היופי והחשיבות יש בבחינת חכמה, שבה נכללים כל התענוגים, אלא מה שחסר רק תיקונים, אזי בדבר טוב האדם רוצה לזכור. לכן אנחנו צריכים להאמין כל הדברים הוכן בעדנו, אזי נזכה לבחינת זכרון ולא לשכוח את ה' אף לרגע.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת יא)

כתיבה וחתימה טובה

11) בעבודת ה' נקרא "כתיבה" שחור על גבי לבן, היינו מה שהאדם עוסק בתורה ומצוות נקרא שהוא כותב על לוח לבו, זאת אומרת שהמעשים מה שהאדם עושה נכתבים. ורוצים שהכתיבה תהיה "לטובה", היינו מעשים טובים. והחתימה, היא הכוונה המעידה על עצם המכתב, היינו שהכוונה מעידה על מצוות של מי הוא מקיים. פירוש, אם כוונתו בקיום המצוות הוא לשם שמים, או חס ושלום לא. נמצא, שהכתיבה, היינו המצוות ומעשים טובים, זה נקרא כתיבה טובה .. ואחר כך בא ענין של הכוונה, הנקרא לכוון שהכל יהיה לשם שמים. כי בלי תשומת לב, עוד לא ידע האדם לשם מי ולצורך מי הוא מקיים תורה ומצוות. לכן אומרים, "כתיבה וחתימה טובה", היינו מקודם צריך להיות מעשה, המכונה "גוף", ואחר כך כוונה הנקראת "נשמה".
(כתבי רב"ש, כרך ג', כתיבה וחתימה טובה)

שנהיה לראש ולא לזנב

12) וזה שאנחנו מבקשים מה' ועושין סימן בליל ראש השנה ואנו אומרים: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". היינו שהישראל שבנו יהיה הראש והרשע יהיה הזנב. ואז נזכה לחיים ארוכים ולבחינת הטוב שהוא בכוונת הבריאה, שהוא בחינת להיטיב לנבראיו.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת סז)

13) היות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכל כפי שהחכמים קבעו לנו.. וזהו מטעם, כי כל ענין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים, "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב" .. שצריכים להשיג כלים דהשפעה, אחרת אי אפשר לקבל את הטוב והעונג, אז הסדר הוא "הוי זנב לאריות" שאז הסדר הוא הכל למעלה מהדעת. ואח"כ, כשזוכה ע"י לכלים דהשפעה, אז זוכים לבחינת ראש דקדושה, הנקרא "דעת דקדושה",כלומר שהדעת דקדושה בהאדם הזוכה הנקרא בחינת "ראש". לכן כשאנו מבקשים מה', ואומרים "יהי רצון", אז אנו מבקשים להגיע למטרת הבריאה שהיא בחינת דעת וראש. וזהו "שנהיה לראש ולא לזנב", היינו שלא נשאר בבחינת זנב של ס"א, היינו שאין להם שום דעת.. אלא שאנו כן נזכה לבחינת דעת, שהם בחינת פירות שמשיגים אחר העבודה של השגת כלים דהשפעה, שהם כלים המוכשרים לקבל את הטוב ועונג, שישנו ברצונו להטיב לנבראיו.
(כתבי רב"ש, כרך ב', מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה)

ענין רימון

14) אמרו חז"ל "שאפילו הרקנין שבך מלאין מצות כרמון" (עירובין י"ט).
"רמון" הוא מלשון רוממות, שהוא סוד למעלה מהדעת. ויהיה הפירוש "שהרקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המלוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. שענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה").
נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת.. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו.
(בעל הסולם, שמעתי, מאמר י"ג, ענין רמון)

רימון מלשון רמאות

15) יכולים לפרש "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", יהיה פירושו "אפילו שמלאים מצות" הם מרגישים עצמם לריקנים, משום שרואים שהם כרמון, מלשון הכתוב "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א'), היינו בחינת מרמה, שכל עבודתם בתורה ומצות היתה רק לתועלת עצמם ולא לתועלת ה'. ומי היה הגורם לידע זאת? דוקא זה שהוא מלא במצות, זה גרם לו לראות, שאל ישלה עצמו לחשוב, שהוא יכול להגיע להיות בחינת "ישראל", אלא שהוא רואה עכשיו, שהוא "פושעי ישראל". נמצא, שאי אפשר להגיע לידיעה אמיתית, מה דרגתו ברוחניות. אלא רק לאחר שהוא מלא במצות, ואז הוא רואה, שמצבו, שהיה עד עכשיו, היה ברמאות. והוא עכשיו דרגת של "פושעי ישראל". מה שאין כן בלי מצות, נקרא זה "בלי אור", אז לא יכולים לראות את האמת, שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו להיות בחינת ישראל.
(כתבי רב"ש, כרך א', פושעי ישראל)

בתוך עמי אנכי יושבת

16) האדם צריך להכניע עצמו מפני בוראו, לקבל עול מלכותו עליו באהבה רבה, ועי"ז מתעורר אהבת העליון עליו, כמו שנאמר "מרחוק ה' נראה לי" וזה הוא בראש השנה, שהעליון רחוק מישראל מצד המשפט, והאדם רחוק מצד הפירוד .. אמנם האדם אינו יכול לעמוד על זה בעצמו בימי המשפט, רק בתוך כלל ישראל, וכשיכלול את עצמו בתוך הכלל .. כי דבר זה זכות היא לישראל מה שנראים לפניו ית' .. אבל אדם פרטי שאינו כולל עצמו בתוך כלל ישראל, אינו מושפע ממרום מאהבת הכלל. וע"ז אמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" ממש, כי אהבת ישראל מושפע משפע אהבת המקום לישראל, ובפרט בימי הדין ומשפט, ואם לא יכלול את עצמו בתוך כלל ישראל, יכול להיות ח"ו בסכנה .. ולזה אמרה השונמית "בתוך עמי אנכי יושבת" כמבואר בזוה"ק, דאותו יום ראש השנה היה.
(ר' שמחה בונים מפשיסחא, ספר קול שמחה, אגרות)

אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת

17) אמר אדמו"ר מלענטשנא, קודם תקיעת שופר בבכיה רבה ובצעקת הלב, שיהיו כולם באחדות. ואמר "עלה אלקים בשופר" כו', שמדת הדין מתעלה מהם ולא יחול ח"ו על ישראל כלל. ובמה? – בתרועה. אם יהיו כל ישראל – בריעות וחבורה אחת, יהיו הדינים מתמתקים בשרשם.
(ר' שמחה בונים מפשיסחא, ספר קול שמחה, אגרות)

18) הוקבע יום הדין בתשרי להיותו ימי רצון אשר נתרצה הקב"ה למשה רבינו ע"ה, ואותו הרצון מתעורר עלינו בעת הזאת בכל שנה ושנה, עם כל זאת הוא זמן המשפט וצריך להתעורר לתשובה שלימה יותר ויותר מכל השנה. ועיקר התשובה להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד לעבוד ה' ולהטות שכם אחד ועל ידי זה מתעורר עולם התשובה ועולם הרחמים ועולם הרצון. וזה רמז באומרו "וכולם נסקרים בסקירה אחת", פירוש שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה ושנהיה נסגרים זה לתוך זה בלב כל אחד, וזה רמוז במלת אחת שנהיה לאגודה אחת לעבוד ה' בכל לב.
(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, ספר מאור ושמש, פרשת כי תצא)

19) אומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" – אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם". כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא .. שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום.
בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה". הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" .. הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת לד)

ברכת השלום בעולם

20) רק על ידי התורה שתתקיים בישראל יבא השלום הגמור והאהבה הנאמנה, ויתפתח הרגש הטהור של הכרת האחווה שבין איש לאחיו, בשביל שאנו בנים לה' אחד, שהוא אדון כל הארץ. וכאשר תגמר ההתפתחות הזאת בנו בתוכנו, במדרגה הראויה להיות מופת לרבים, יכירו זאת כל העמים ואז תחל ברכת השלום להיות שרויה בעולם. אבל עד אז היסוד שאנו חייבים להתעסק בו הוא השלום הלאומי בינינו, לבנותו דווקא עפ"י רוח ישראל ועפ"י האופן שיוכל להתפתח ולהתקיים בנו כראוי.
(הראי"ה קוק, תעודת ישראל ולאומיותו)

קטעים לשיעור – ראש השנה 3-4.10.2016

1) אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת – נשמת אדה"ר.
ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.
לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.
בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.
והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר.
(בעל הסולם, ששים רבוא נשמות)

2) ראש השנה, נקרא "ימים נוראים", כמו שאומר האר"י הקדוש, שראש השנה הוא ענין בנין המלכות, הנקראת "מידת הדין". ו"מלכות" נקראת, שכל העולם הולכים לפי בחינתה, היות שמלכות נקראת "כנסת ישראל", שבה כלולים כל השישים רבוא נשמות ישראל. שכל עבודת של ראש השנה היא לקבלת עול מלכות. לכן אנו מתפללים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".
כלומר, שהמלכות שצריכים לקבל ולהמליך עלינו את מלכותו יתברך, שלא תהיה לה צורה של שכינתא בעפרא, אלא צורה של כבוד. לכן אנו מתפללים בראש השנה "וכן תן כבוד לעמך". היינו, שאנו מבקשים, שה' יתן לנו, שנרגיש בחינת כבוד שמים. היות שראש השנה היא בחינת מלכות שמים, שהיא בבחינת שכינתא בעפרא. לכן ראש השנה הוא הזמן, שאנו צריכים לבקש מה', שנרגיש את הכבוד שמים, כלומר שמלכות שמים תהיה בכבוד אצלנו.
והיות בזמן שאנו רוצים לבקש את המלכות שמים, שתהיה מגולה על כל העולם, היינו שתהיה "מלוא כל הארץ כבודו", מורגש בכל העולם, כמו שכתוב "ויאתיו כל לעבדיך". ותפלה זו נוהגת הן בכלל והן בפרט. זאת אומרת, היות ש"האדם הוא עולם קטן", אם כן הוא נכלל מכל העולם. שאז אנו מבקשים, שלא תישאר בתוך הגוף שלנו שום בחינת רצון לעבוד בשביל תועלת עצמו. והן בכלל העולם, היינו שיהיה "מלוא הארץ דעה את ה'". ועל דרך זו נוהג כל התפלות של ראש השנה, הן תפלות כלליות.
(כתבי רב"ש, כרך ב', מהו "הנסתרות לה' אלקינו" בעבודה)

3) כתוב "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזהר הק' שואל: "כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' – כאילו אתם עשיתם אותי" (בחקותי אות יח ובהסולם שם).
ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?
הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה – להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.
נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו.
וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת ע"ו)

4) "אין לך עשב למטה שאין לו מלאך שמכה ואומר לו גדל".
… ולהבין זה יש לפרש על דרך עבודה. היות שהאדם מצד הטבע, כל זמן שהוא מושקע בארץ הוא מוותר על כל מיני גדלות ורוצה להשאר בארציות. אלא שיש כח מלמעלה הנקרא בשם "מלאך", שענין מלאך הוא כח המשפיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. היינו שמכה אותו עם כח השפעה שלו, ואומר לו גדל, תצא מהארציות, אף על פי שהאדם נברא עם הרצון לקבל הנקרא ארציות.
ומבחינת הרצון לקבל היה האדם נשאר בארץ, ואף פעם לא היה לו יכולת לצאת מארציות. אבל כח ההשפעה שישנו בעולם, הנקרא מלאך, נותן לו יסורים, בזה שלא יהיה לו סיפוק בכך שהוא ממלא את הרצון לקבל. אם כן היסורים שמרגיש זה נותן לו דחיפה שיצא מהארציות.
וזהו על דרך הכתוב, "אשרי איש אשר תיסרנו י-ה", שעל ידי זה שהקדוש ברוך הוא שולח יסורים לתוך הארציות, זאת אומרת שאין לו סיפוק מהארציות, זה דוחף אותו להתגדל ולצאת מהארץ.
נמצא לפי זה, בשיעור שהאדם מרגיש את ההכאות, בשיעור זה הוא מתחיל להתגדל ולצאת מהארץ, אחרת היה נשאר מושקע בארץ.
(כתבי רב"ש, כרך ג', אין לך עשב למטה)

5) אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.
נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.
מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד.
ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי".
(כתבי רב"ש, כרך א', לשמה ושלא לשמה)

6) היצר הרע נקרא, כסיל, על שם שהוא משתדל שהאדם יעשה מעשה כסילות. ואת זה שהאדם יהיה כסיל, הוא עושה זאת בפקחות גדולה. ולכן כשהאדם מתחיל ללכת בהתגברות, ולא רוצה לשמוע בקולו, הוא מוכרח להראות לאדם יותר פקחות, שהצדק הוא עמו. וכשהאדם מתגבר על טענותיו של יצר הרע, מוכרח אז היצר הרע לבוא אליו עם טענות יותר מחוכמות, ואין האדם יכול לנצח אותו אלא עם האמונה למעלה מהדעת. ולומר, אין להדעת שום ערך, אלא הוא הולך למעלה מהדעת.
אבל אם האדם מתגבר על הדעת החיצוני, שטוען טענות צודקות, הוא מרויח, שהאמונה שלו מתגדלת בכל פעם מדרגה יותר גדולה, מכפי שהיה לו טרם ביאת היצר הרע עם השכל שלו, שלא כדאי לצאת מאהבה עצמית, מסיבת שכל פעם שהדעת של היצר הרע מתגדל, אין לו ברירה אחרת, אם הוא רוצה להישאר בקדושה, אלא להמשיך על עצמו בחינת אמונה יותר גדולה. כלומר שהוא נעשה כל פעם נצרך להבורא, שיעזור לו להינצל מהרע שלו. זאת אומרת, שאל יתפלל אדם שהמחשבות הזרות ימותו, אלא שיחזרו בתשובה.
וזהו דוקא ע"י זה שמקבל עזרה מלמעלה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, נמצא, שלא מבקש מה'… שיסיר ממנו את טענותיו. אלא שהוא מבקש מה', שעל כל אלו הטענות שהרשע טוען, שיחזור עליהם בתשובה, כלומר שהקב"ה יתן לו כח ללכת למעלה מהדעת.
(רב"ש א', מהו מחצית השקל, בעבודה – א')

7) כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.
כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.
באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמ"ש, זה השער לה', צדיקים יבואו בו.
אמנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'.
אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק.
(זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, שתי נקודות, סעיף 121)

8) באמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.
כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם.
אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'.
וזה סוד "רוממות אל בגרונם", כלומר שע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא.
מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר, שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות.
נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מדות של רחמים… זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה… היות כי הוא המשיך על ידי הסתירות הללו, את אור העליון, נמצא שעל ידי זה מתרבה הרוממות ה'.
(בעל הסולם, שמעתי, מאמר ל"ג "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")

9) העיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים, שתתאספו ביחד באהבה ואחוה וריעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות.
(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, ספר מאור ושמש, פרשת דברים)

10) כתוב בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות רבי) וזה לשונו, "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה. כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות של מה ומי".
וענין הצלת התיבה מהמבול, בעבודה, הוא, היות שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף על פי שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות.
ובחינה זו נקראת בחינת בינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים, שהיא נקראת בחינת "כי חפץ חסד". שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר להבין, ועל כל דבר הוא אומר, בטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה עמו. והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, מכל מקום הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית של טוב ומטיב… וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו". וזה נקרא בחינת "תיבה", שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים, ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הן יכולות לשלוט רק בתוך הדעת.
מה שאין כן למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל השאלות הם רק לפי שכל החיצוני.
… ובהאמור, "שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את האדם", פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות האלה הוא הורג את בני אדם. וזה שאומר הזהר "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה".
כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, תאבד לו רוח החיים שיש לו. אז הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום. אלא שהוא שמח בחלקו, כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול ממבול מים.
(כתבי הרב"ש, כרך ב', מהו מבול מים, בעבודה)

11) דרך האמת הוא דבר שצריך תמיד להתחזקות, משום שהיא נגד דעת העולם. כי דעת העולם הוא ידיעה וקבלה. מה שאין כן דעת תורה הוא אמונה והשפעה. ואם אדם מסיח דעת מזה, תיכף הוא שוכח את כל העבודה של דרך האמת, ונופל לעולם של אהבה עצמית. ורק חברה מבחינת "איש את רעהו יעזורו", אז מקבל כל אחד מהחברה כח להילחם נגד דעת העולם… ומזה נבין התועלת של החברה, שיכולה להביא אוירה אחרת, שיהיה רק עבודה בעמ"נ להשפיע.
(כתבי הרב"ש, כרך א', ענין חשיבות החברה)

12) עצה ותושיה לעבדות ה' ודרך תשובה הנכונה, הוא… להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד, לעבוד את ה' ולהטות שכם אחד, ועל ידי זה מתעורר עולם התשובה ועולם הרחמים ועולם הרצון. וזהו רמז כמו שנאמר "וכולן נסקרין בסקירה אחת", פירוש שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה ושנהיה נסגרין זה לתוך זה בלב כל אחד, וזה רמוז במלת "אחת", שנהיה לאגודה אחת, לעבוד את ה' בכל לב.
(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, ספר מאור ושמש, רמזי ראש השנה)

13) וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו.
…וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל.
(בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה)

14) יש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית:
א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצוותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו. יראה מעונשים שבעוה"ז.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהינום.
ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצוות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו.
ג. יראה, שהיא עיקר, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאין לפניו. הוא גדול, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו, והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו.
ונאמר, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה. שישים ליבו ותאוותיו באותו מקום, הנקרא יראה, שיהיה דבוק ביראת ה' ברצון ובחשק, המותאם והראוי למצוות המלך.
(זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, מצוות התורה, המצווה הראשונה, סעיף 191)