תעתוע מתמוסס

כנס גאורגיה. שיעור מס' 2

שאלה: לפעמים נוצרת כזאת תחושה בקבוצה, שכולנו יחד מבינים ומרגישים תופעה מסוימת, אבל פתאום מגיע איזה ערפול במחשבה, הרהורים, קהות חושים ונוצרת תחושה שאנחנו מתפתחים לאט מאוד. מדוע זה כך?

תשובתי: מדוע אנחנו כל הזמן שוכחים בקבוצה על המטרה שלה, מדוע אנחנו מתחברים יחד ואחר כך זה נעלם, מדוע התמונות של העולם שלנו מסתירות לנו את התמונה האמיתית שבה אנחנו צריכים לראות שכל מה שסביבנו זה הרצון שלנו, שצריך להתחבר ולגלות בתוכו את הבורא? למה אנחנו מתנתקים מתמונת העולם האמיתית וכל התעתוע והדמיון הזה שקיים לפנינו, מסתיר לנו את הרוחניות? למה העולם שלנו חזק יותר מהעולם הרוחני?

מפני שאתה לא כיוונת את עצמך יחד עם הקבוצה לחיבור.

אם אתה משקיע מאמצים לבד, אז בזה אתה לא יכול להשיג שום דבר. אפשר להצליח רק כאשר אנחנו נעזור בצורה הדדית זה לזה, כך שהתמונה של החיבור שלנו תהפוך לתמונה רוחנית, תרכוש חיים, תרכוש אור בתוכה, תתחיל להראות לנו שזוהי התמונה האמיתית של העולם.

ואילו התמונה החיצונית העכשווית שאותה אתה רואה, פתאום תתחיל לאבד את עוצמתה, את ההשפעה שלה עליך ותתחיל לאט לאט לסגת. היית מתחיל להרגיש שכל מה שקורה כאן, זה כמו בתוך חלום. הנה אני נוסע לאן שהוא באוטו, הולך לישון, מתעורר, עובד, הולך לאן שהוא, כל זה פתאום מתחיל לסגת. אתה פתאום מתחיל לראות שכל זה יוצא מהתכונות שלך, מפסיק להיות כל כך ברור, מוחשי, קיים, והופך להיות מטושטש, מעורפל.

ואותה התמונה שמכוונת לחיבור שאותה תיארת לעצמך מקודם, הופכת ליותר מוחשית, ובתוכה אתה מגלה מצבים חדשים. ודווקא התמונה הזאת הופכת להיות הקובעת. כלומר אתה כביכול מתחיל להרגיש מהיכן באים האותות, ההנהגה, המדרגה היותר העליונה.

כך אתה בהדרגה תחליף תכונה אחת בשנייה.

מתוך שיעור מס' 2 בכנס גאורגיה, 06.11.2012

ידיעות קודמות בנושא:
האנושות זו קבוצה אחת
מה אני מעריך בחבר?
אל תדאגו להמונים, תתעסקו בעצמכם!