תחת צילו של האגו

מתוך "מדרש רבא", פרשת שלח: האם אתם יודעים איזה ענקים פגשנו שם? הם שרידים של דור אנוש, והם כל כך גבוהים שנדמה שהם מגיעים עם ראשיהם עד לשמש. כל מי שרואה אותם נתקף אימה, ומהפחד הוא נופל על הארץ! תשמעו מה קרה פעם אחת, כשחיפשנו מקום מוצל כדי לנוח.

המרגלים מחפשים צל מפני שלא רוצים את האור הישר והבהיר, הם לא מסוגלים לסבול אותו. וכשהכול נסגר מחוץ לאגו שלהם, והניגודיות בין האגו והאור לא מתגלה יותר, אז הם יכולים להתקיים. הענקים שמגיעים עם ראשיהם עד השמש, כלומר עד דרגת זעיר אנפין ומעלה, עד דרגת אריך אנפין של עולם האצילות, הם נשמות שתיקנו את עצמן.

נכנסנו כפי שהיה נדמה לנו למערה, אבל למעשה זו הייתה קליפה של רימון ענקי. שם נחנו קצת. אחר כך הבת של הענק עברה לידינו ואספה את הקליפה הזאת יחד עם כולנו, שניים עשר גברים היושבים בתוכה.

"רימון" נובע מהמילה "רוממות". מדובר על כמה הכוח העליון יכול להעלות אותם. מה גם שלמעלה, לבורא, החלק הנקבי מעלה אותם, המלכות.

היא אפילו לא הבינה שאנחנו שם! היא פשוט זרקה את הקליפה הזאת הצידה בגן שלה. אנחנו נמלים עלובות בהשוואה לענקים האלה. באמת, פעם שמענו איך ענק אחד אומר עלינו: שם בגפן ישנם כאלה יצורים, קטנים כמו חגבים, שדומים לבני אדם.

כלומר, עבור המלכות, העלייה שלהם אינה מהווה מעמסה. הם לא יכולים לתת לה שום רצון, שום מ"ן, כדי לחייבה להעלות אותם. העלייה הזאת מתרחשת באופן פאסיבי.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 8.4.2015