תהום מתחת לרגליים

אי אפשר לגשת לאהבה אמיתית מבלי להישען על השנאה. ללא השנאה יש לנו רק אהבה בהמית, משחק של הורמונים: זריקה אחת, ואתה אוהב; זריקה אחרת, ואתה כבר לא אוהב. בעולם שלנו, האהבה היא למעשה מרדף אחר המילוי העצמי. כשאתה רוצה לאכול, אתה אוהב את הפשטידה, וכשאתה מקים משפחה, אתה אוהב את האישה והילדים. אלה פשוט סוגים שונים של מילוי, שאפשר לשחזר אותם אם נשתול במוח אלקטרודות מסוימות.

האהבה האמיתית נבנית רק מעל לשנאה. אחרת אי אפשר להרגיש אותה. ולכן בעולם שלנו אין אהבה. כי מדובר הרי באהבה אנושית, ולא בהתפעלות בהמית שמסבה לי תענוג אגואיסטי, ללא שום יסוד ריאלי.

שאלה: זה מזכיר לי סרטים מצוירים, שבהם הדמויות מוצאות את עצמן באוויר מעל לתהום, ועוד רצות זמן מה, לפני שהן מסתכלות למטה.

תשובתי: בדיוק כך. הם מגלים שהם תלויים מעל לתהום, ואז הם נופלים. זה בדיוק מה שקורה בעולם היום. זה באמת תיאור יפה של המשבר. לכן המנהיגים מפחדים להסתכל למטה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להיאחז במשהו במצב כזה? איך אפשר להגיע לאהבה אמיתית?

תשובתי: באמת, אני אדם קטן, אני לא מרגיש דברים גבוהים, אלא רק מתבלבל במצבי הנוכחי. אז מה עליי לעשות?

התשובה היא פשוטה: אתה זקוק לקבוצה. זהו גם האבחון של המחלה וגם התרופה שלה.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 31.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
האהבה מעל לכל ההבדלים
אהבה בכדורים?
לא להיעצר בדרך לאהבה