קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
"נוצרה מחלוקת בקשר לכך, למי להעניק את הזכות לקפוץ ראשון לים. ראש שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, קפץ ראשון למים." ("מדרש מספר", פרשת השבוע "בשלח").
שאלה: מדוע הנציגים של השבטים השונים החלו להתווכח מי יקפוץ ראשון לים?
תשובתי: בכל אדם יש גם "עָם ישראל" וגם "מצרים" וכל שאר התכונות. לא ידוע על ידי איזו מהן הוא יכול להתגבר על הים. לכן הוא בוחר, בעזרת איזו תכונה או בחיבור הכולל שלהן, קצת ממצרים, קצת מעָם ישראל, להתקדם קדימה.
האדם עושה בירור: "את התכונות האלה אני יכול לעורר ממצרים כדי להתקדם, אחרת אני לא אפחד ואירגע, ואלה מהבורא, כדי להרגיע את המצרים שבתוכי ולהתקדם לכיוון שלו".
הוא כל הזמן מפעיל את הפלוס ואת המינוס, כמו מנוע שעובד על ידי שני כוחות מנוגדים שמסובבים אותו. אחד דוחף מקדימה והשני מאחור או מסובב לצדדים. והאדם עצמו מנהל את זה.
ככל שהוא יכול לנהל כוחות מנוגדים גדולים יותר ולחבר אותם בצורה נכונה בתוכו למען השגת המטרה, כך הוא גבוה יותר. ולכן מתרחש הוויכוח, למה דווקא נחשון צריך לקפוץ ולא תכונות אחרות או צרור שלהן.
"כאשר אנשים משבט יהודה ראו, שבני שבט בנימין הקדימו אותם, הם החלו לזרוק עליהם אבנים."
אבן, מהמילה "הבנה". בדרך כלל, בזמן כל מיני פעולות, משתלטות על האדם מחשבות שונות, השתוקקות להבין, לתפוס מה קורה. אבל בעבודה הרוחנית צריך להתקדם ב"אמונה למעלה מהדעת".
ואילו האדם מתחיל להתרכז בכוחותיו הוא, ובזה לא שׂם לב לכך, שרק על ידי זה שנאחז בבורא הוא יכול לחצות את הים: להיכנס לתוכו כמו לתוך רחם של אימא, שיהפוך עבורו לתיבה, ומי הים ייסוגו ויבקעו לצדדים.
מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 30.04.2014
