קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שיר השירים: פרק ג':
"על משכבי, בלילות, בקשתי, את שאהבה נפשי, בקשתיו, ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחובות אבקשה, את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו. מצאוני, השמרים, הסבבים, בעיר: את שאהבה נפשי, ראיתם. כמעט שעברתי מהם, עד שמצאתי, את שאהבה נפשי, אחזתיו, ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי, ואל חדר הורתי."
אם אנחנו מחפשים בחושך ופוגשים שומרים, אז בזכותם, בזכות החושך ובזכות היגיעה שלנו, אנחנו יכולים למצוא!
אנחנו כבר היינו הרבה פעמים בכזה מצב, כאשר לא יכולים בעצמנו לעשות שום דבר. מגיעים ירידה, נפילה, ייאוש, זלזול, מבפנים פורצת הרגשה של חוסר אונים וחולשה, שבהם אנחנו לא יכולים לעשות כלום.
דווקא במצבים כאלה האדם נבדק עד כמה הוא הכין לעצמו "שומרים ושוטרים", עד כמה שיש לו ערבות: האם הוא הספיק להכין לעצמו תמיכה ושמירה. שמירה דרושה כדי שהוא לא יברח, ותמיכה עוזרת לנו להתקבץ עוד יותר פנימה למרכז הקבוצה.
לשם כך צריך למצוא כוחות זרים, כי האדם עצמו הוא ריק. לכן הוא חייב שיהיו גם שומרים וגם שוטרים, שאלה שני כוחות מנוגדים, ושניהם חייבים להיות אצל האדם.
אם האדם לומד משהו ממצב כזה, אז בפעם הבאה הוא כבר דואג לתמיכה הדדית של החברים, לבניית "חגורת מגן". כך הוא מכין את עצמו להשגת הדרגה הבאה, הופך את החושך לאור וכך מתקדם.
בעולם שלנו אומרים, שטיפש זה מי שלא לומד מהטעויות שלו. כך גם בהתקדמות הרוחנית: בפעם הראשונה מאפשרים לאדם ללמוד, ולא נורא אם הוא טועה.
אבל אם הוא כבר בפעם השנייה רואה שהוא נזרק למטה ולא יכול להתרומם על ידי תמיכה חיצונית, כי לו עצמו ודאי שאין כוחות, אז זה כבר נחשב לעבירה, לזלזול באמצעים שניתנו לו.
ידיעות קודמות בנושא:
עבריין, תעניש את עצמך לבד!
חגורת ביטחון בטיפוס למעלה
שומרים שחיים בתוכי
