קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר," סעיף 10: "מטעם זה מכונות הקליפות בשם מתים כמ"ש זבחי מתים, וכן הרשעים הנמשכים אחריהם, כמ"ש חז"ל הרשעים בחייהם נקראים מתים, כי הרצון לקבל המוטבע בהם בהפכיות הצורה מקדושתו ית'. מפרידן מחיי החיים, והן רחוקות ממנו ית' מקצה אל הקצה, כי הוא ית' אין לו שום ענין של קבלה אלא רק להשפיע לבד, והקליפות אין להן שום ענין של השפעה רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד, ואין הפכיות גדולה מזה. וכבר ידעת, שהמרחק הרוחני מתחיל בשינוי צורה במשהו ומסתיים בהפכיות הצורה, שהיא סוף המרחק בדיוטא האחרונה."
בעולם שלנו, פלוס ומינוס נמשכים זה לזה כמו הקטבים המנוגדים של המגנט. לדוגמה, לאנשים עם דעות שונות, מעניין לדבר זה עם זה ולהשוות את עמדותיהם. וזאת משום שהעולם שלנו הוא שקוע בתוך הטבע האגואיסטי של תכונת הקבלה.
כתוצאה מכך, אני יכול לקבל משהו ממישהו אחר, במידה שהוא הפוך ממני. אם הוא לא מנוגד לי, לא שונה ממני בדרך כלשהי, מה יש לי לקבל ממנו? הדמיון אינו מבטיח שום רווח, ואני זקוק לאנשים אחרים כדי להוציא מהם תועלת, בין אם זה כסף, כבוד, כוח, הכרה, שירות, וכולי. אני צריך מהאחרים מה שחסר לי, ורק בתנאי הזה אני מעוניין בהם.
ולכן אנחנו באמת לא מבינים את הקשר בין הבורא לנברא: בשל ההופכיות הם רחוקים זה מזה ולא יכולים להתקרב, בעוד שאנחנו רואים לפנינו דוגמאות רבות של קירבה בין ההפכים. זה הפרדוקס: שני אנשים שנמצאים ברצון אגואיסטי מוצאים הזדמנות להרוויח זה מזה, אבל שני הרצונות המנוגדים – האגואיסטי והאלטרואיסטי, אינם מסוגלים להתקרב, אלא להיפך, נידחים זה מזה.
כתוצאה מכך, אין לנברא כל סיכוי להתקרב לבורא, עד שהוא לא משנה את טבעו. כמובן, את הרצון לקבל עצמו לא ניתן לשנות, אבל הבורא בנה הכול לא לפי הרצון, אלא לפי הכוונה. ועם הכוונה כן אפשר לעבוד, אנחנו יכולים לשנות אותה. לפיכך, המרחק הרוחני בינינו לבין הבורא נקבע דווקא על ידי הכוונה: היא משנה את מהותו של הקשר, ומגדירה את הדמיון או את השוני בינינו.
"הבורא", זה הרצון להשפיע, ובהתאם לכך, אני חייב לכסות את הרצון לקבל שלי על ידי הכוונה להשפיע. הרי, הרצון עצמו הוא רק "חומר", ובאמצעות הכוונה, הטבע שלי, מהותה של הפעולה שלי הופכת להשפעה. ובהתאם לזה, אני מתקרב לבורא.
אבל איך בכל זאת הבורא והנברא עם אותם הקטבים מסוגלים להתקרב? הרי, הדבר נמצא בניגוד לחוקי הפיזיקה של העולם שלנו. ומדוע אנשים עם "נקודה שבלב", למרות החוק של השתוות הצורה, אינם מסוגלים להתאחד, להתחבר אחד עם השני?
במה תלויה ההתקרבות, בתכונות עצמן או בשימוש שלהן? לדוגמה, בין שני גנבים אין בעיה למצוא את המכנה משותף. מצד שני, היום אנשים לעתים קרובות לא מוכנים לאחד כוחות, גם אם זה מבטיח להם תועלת ישירה. הם מעדיפים להרוויח פחות לבד, מאשר להרוויח יותר ביחד.
בימינו נהיה יותר ויותר קשה להתחבר. הרי, האגו שלנו גדל, ואנחנו יותר ויותר דוחים זה את זה. כל אחד מרגיש צורך להיבדל, להתבודד. ישנה מגמה שהולכת ומתפשטת של עבודה מהבית, זה נוח גם לעובדים וגם למעבידים.
בעבודה המשותפת אנחנו לא מוצאים שום נוחות, היא לא "קורצת" לנו, לא "מחממת". פעם, נשים רצו לצאת מהבית, מהמשפחה, ולהתקבל לעבודה כדי להרגיש חופשיות, וכיום שני המינים חווים את המגמה ההפוכה.
אבל זה כבר לא חזרה למשפחה, שלרבים פשוט אין אותה. לא, זאת נסיגה, ולא המשך הדרך, אלה המדרגות החדשות של האגו שמובילות לבידוד ובדידות. מצד אחד, האדם מבין שניכור אינו מביא לו שום דבר, אבל מצד השני, כל כך קשה לו ליצור קשר עם אדם אחר, שהוא פשוט מעדיף לוותר על הרווחים הפוטנציאליים.
ולכן, אנחנו צריכים ליצוק "קסם" ברעיון של האחדות. צריך להפוך את העבודה המשותפת לנחמדה, מעניינת, ומושכת, כדי שהאדם שוב ירגיש בה שביעות רצון. ואת התנאים האלה צריכים לייצר, כי שום דבר לא עובד בעצמו. בסופו של דבר, אם האדם הוא נחמד, הייתי מוכן לעבוד גם ללא שכר. אם אני שמח להיות בחברתו, הייתי מוכן בעצמי לשלם עבור ההנאה.
הבעיה היא, שהיום אנחנו לא מוצאים הנאה בחיבור בינינו. קשה מאוד לפעול בכיוון הזה: האגו הוא כל כך חזק שיחס ידידותי כלפי הזולת דורש ממני יותר מדי מאמצים. צריך לשבור יותר מדי קירות בינינו, לפני שהוא יסתכל עליי ויראה שאני לא משקר, לא משחק, לא עובד עליו, שאני נחמד באמת. הרי, אנחנו כבר התרגלנו לצביעות, למערכות יחסים "מסחריות" בחברה שכבר רוויה בזלזול. צריך להתאמץ מאוד כדי להכיר זה את זה יותר לעומק …
לכן, אם בעולם הרוחני אנחנו מתקרבים על ידי כוונות דומות, מתחברים באמצעותן ומתוך האיחוד מגיעים לגילוי, בעולם הגשמי אנחנו נהנים מזה שמשתמשים זה בזה, ש"סופגים" אחד את השני. בעולם הרוחני, אנחנו קרובים לפי הדמיון של התכונות, ובעולם הגשמי – לפי השוני בכוונות. כאן שניים יכולים להתחבר על סמך הדמיון רק אם "מתאחדים נגד השלישי", כלומר, יש להם רווח מסוים מתוך השוני.
זה החוק: ללא הכוונה להשפיע, פלוס ומינוס נמשכים זה לזה, ועם הכוונה להשפיע, הכול נקבע לפי מידת הדמיון של התכונות.
מתוך השיעור על "מבוא לספר הזוהר," 5.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ההבדל בין חיבור אגואיסטי לחיבור אלטרואיסטי
תקשורת בגלים קצרים
בין שתי כוונות
