קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אנחנו מצליחים ברגעים מסוימים להרגיש השתוקקות להשפעה, לנתינה, לקירוב, לחיבוק, לאיחוד הלבבות, אבל ברגע הבא אנחנו כבר מתקררים. וכל זה מפני שאנחנו לא מתוקנים וההתפעלות שלנו נובעת מהאגו. האגו מסכים לוותר לרגע קטן, להידבק לאחר באופן אגואיסטי ולהרגיש את החיבור. ואז אני מרגיש גאווה מכך שהצלחתי להתחבר, ודווקא זה מה שמחזיק אותי.
אך רגע לאחר מכן, מגיע רשימו חדש ומקרר את ההתלהבות שלי. לפעמים האדם מוכן לקפוץ מהקומה העשירית; לרגע מסוים הוא מסוגל לעשות כל מעשה מתוך הייאוש שהוא מרגיש בליבו השבור, אך כבר ברגע הבא הוא מתחרט, ומתעורר בו ההיגיון.
כך זה קורה, מפני שזה נובע מהרצון האגואיסטי האחד והיחיד שנמצא באדם. אבל איך אפשר לעשות שגם בלב וגם במוח נוכל להתקיים במצב המתוקן למשך זמן ממושך, ולא ניסוג מההחלטה שקיבלנו, על אף שזה גבוה מאיתנו ונגד הטבע שלנו? – כיצד נוכל לזרוק את עצמנו באופן הכרתי, כאילו אנחנו צועדים עכשיו מהקומה העשירית אל האוויר הפתוח, וכשאנחנו תלויים באוויר אנחנו יודעים מה קורה איתנו, מוכנים לכך, ורוצים שזה יקרה?
וזה לא צעד מטורף, מתוך לב שבור והתפרצות הייאוש, אלא החלטה ברורה בקור רוח. אפשר לעשות דבר כזה רק אם יש לך עוד כוח אחד נוסף, כוח ההשפעה, שפועל כנגד כוח הקבלה. האור שמשפיע על האדם מאפשר לו להיות מסוגל להחזיק את עצמו בצורה כזאת ולהגיע להחלטה שקולה.
פעולה רוחנית אף פעם אינה מתרחשת על פי רצון הלב בלבד, אלא היא צריכה להיות פעולה מחושבת, גם בלב וגם במוח באותה המידה. ככל שהאור העליון פועל ומאיר על האדם, כך הוא מסוגל לקבל החלטה נכונה ולמסור את החיים שלו, את הנפש שלו, ויחד עם זאת, לשמור את ההחלטה הזאת לזמן רב, עד שהוא יסיים את המדרגה הזאת ויעלה למדרגה הבאה.
ביחס למדרגה הנוכחית, הוא כבר לעולם לא ישנה את ההחלטה שלו. וכאשר יגיע תורה של המדרגה הבאה, והרצון יגדל, אז הוא ייפול ושוב יעלה אל המצב הבא. והסימן להתקדמות כזאת הוא שמחה וקביעות.
מתוך שיעור על אגרת של הרב"ש, 29.01.2011
ידיעות קודמות בנושא:
להתאסף תחת כנפי השכינה
"מים קרים על נפש עייפה"
קבוצת בוני הבמה
