קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מה לעשות כשהפוליטיקה פורצת למשפחה ומפצלת אותה לחלקים?
לצערי, עבור רבים זו לא שאלה סתמית. קודם כל העניין נוגע לאמריקה – בשנים האחרונות היא התפצלה לשני מחנות שמנהלים מלחמה בלתי מתפשרת בינם לבין עצמם בכל החזיתות, כולל בחזית המשפחתית.
בני זוג גרים בחדרים שונים, מתקוטטים ומאשימים זה את זה לעיתים קרובות מול הילדים. קרובי משפחה מנתקים קשרים, הקרובים הופכים לרחוקים. כמה חסרה לאנשים פרספקטיבה כללית, יכולת אלמנטרית לקחת פסק זמן, כדי להתחיל מחדש, כדאי לפחות לחכות, להתקרר, אז הם היו רואים שהסכסוך כולו נוצר במכוון כדי שתהיה מחלוקת ביניהם.
הדילמה בין הרפובליקנים לדמוקרטים כלל לא תכריע את גורלה של אמריקה, מכיוון שהיום שני המחנות לא באמת יודעים מה לעשות. בתנאים רגילים הפוליטיקה משמשת "חיץ", אם כי לא בצורה מושלמת, בין הרשויות לעם, בין מדינות למדינות. אך כאשר הפוליטיקה לוקחת על עצמה יותר מדי, היא רק מחמירה את חוסר האיזון וזורעת מחלוקת.
משחקי הדמוקרטיה הובילו אותנו למבוי סתום, והמשפחה הופכת לאחת מקורבנות הקריסה החברתית. בעבר, בני הזוג, כמו שאומרים, "לא התאימו באופי שלהם" – עכשיו הם לא מתאימים מבחינה אידיאולוגית. אך אין הבדל מהותי. בשני המקרים, קודם כל צריך לעצור, ולהיפטר מהרצון האובססיבי של כל צד להוכיח את האמת שלו.
קיים כלל אוניברסלי עתיק: "על כל הפשעים תכסה אהבה" פירוש הדבר: לאהוב אחד את השני, אהבה אמיתית היא פרי של כל מה שמפריד בינינו. זוהי מדרגה שעליה אנחנו עולים יחד משני קטבים מנוגדים. כל המכשולים והסתירות בינינו רק מובילים אותנו לעלייה שוב ושוב. בלעדיהם לא היינו יודעים לאהוב. כל פעם אתה צריך לעבור בצורה פנימית עד הסוף, כדי לעשות צעד נוסף אחד כלפי השני, והצעד הקטן הזה יכסה, יתקן את הכול.
רק בדרך כזו מתגברים על השנאה, בצורה טבעית לחלוטין ובלתי נמנעת. שני חלקי היקום – זכר ונקבה – מנוגדים זה לזה לחלוטין, אך עם זאת, הטבע עצמו מאחד אותם לאחד, ומוליד מאיחוד ההפכים עוד ועוד דורות חדשים. הסכם אמיתי, חיבור אמיתי נבנה לא על הוויתורים, ולא על השתוות הצורה, אלא על השוני ביניהם, על ההשלמה ההדדית ביניהם. אף אחד מאיתנו לא צודק – רק ביחד אנחנו יוצרים מעלינו את דרגת האהבה, שהיא האמת.
המשמעות היא שיש צורך להתעלות בכל מחיר מעל מריבות, טענות. הם הופיעו – וטוב שכך. עכשיו, במקום לכעוס אנחנו יכולים לדבר. במקום לחנוק אנחנו יכולים לחבק זה את זה, להתרפק זה על זה. במקום להתבשל בשנאה שלנו, אנחנו יכולים לכסות את הסיר במכסה – לתת לו לרתוח שייתן לנו אנרגיה לעלייה.
ואז הפוליטיקה, התקשורת, ההתנצחויות יתבררו כסתם קישוטים, פרובוקציות זולות של האגואיזם, שניסה לשלוט בנו. למעשה, לא צריך להילחם בדעות אחרות. הרי, כל האנשים שונים, כולם מסתכלים מזוויות שונות ורואים את הזווית שלהם. זה נורמלי. אסור לשקוע בזה.
אצל אשתי ואצלי יש הסכם כבר הרבה זמן: אנחנו לא מזכירים מה היה אתמול, אנחנו עוזבים אותו בעבר. אגב, לא הייתי הראשון ביוזמה – היא התחילה את המסורת הזו, הראתה לי את הגישה הזו. חוכמה נשית כה מובנת ומרפאה: "ובכן, מה אתה רוצה לאכול לארוחת בוקר?" – להתחיל כל יום מדף חלק.
הדבר העיקרי שיש לזכור הוא: שהאמת היא שם, איפה שאנחנו מתחברים מעל להתנגדויות. היא הנכס המשותף שלנו. היא הכוח השלישי המאחד שאנחנו יוצרים משני חצאי האמת. בלעדיה לא נצליח, תישאר רק שנאה.
האמת הזו – הקו האמצעי – כוללת, משלבת, את שנינו. היא האהבה, הטבע. היא יצרה אותנו מנוגדים ומפוצלים יותר ויותר, והיא מוכנה להחזיק אותנו יחד, אם נסכים לכך. כלומר, אנחנו לא מסכימים אחד עם השני, אלא איתה. אנחנו מסכימים להתאחד בצורה כזו שנוצר משהו חדש: לא בעל, לא אישה, לא דמוקרטיים ולא רפובליקנים – קשר חדש לחלוטין, איכות חדשה, דרגה חדשה, עולם חדש שימלוך בינינו.
איך להסכים עם זה? איך לצאת מהמערבולת שלנו? זו הסיבה שצריך פסק זמן. הוא יראה לנו שאין פתרון אחר, שנמשיך לחלק הכול לימין ולשמאל. ואפילו לא נוכל ללכת משם, להתפזר, כמו בימי קדם בזמן קריסת מגדל בבל, כי אין לנו לאן ללכת אחד מהשני. העולם הפך קטן מדי וסותר מדי…יותר מזה, הקרע לא מתרחש רק בינינו. במידה שאנו מתפתחים, אנחנו לא רק מתפצלים – הסדק חותך את הלב של כולם. באדם מופיעים שני חצאים בהדרגה: האחד שמתעקש על צדקתו, והשני עולה.
כשאני מוצא את המעבר, בפנים אני נכנס לעימות עם עצמי ואני מבין בתוכי, בטבע שלי, שאינני יכול לפתור דבר, אינני יכול לתקן דבר, אינני יכול לאזן. לפנינו התפרקות גדולה יותר ויותר, פיצול של כל אחד ואחד, ולא יהיה פיוס ללא פריצת דרך הדדית למעלה. לנסות ללחוץ אחד על השני, לשלוט זה בזה, בכך אנחנו רק מגבירים את המתח, מקרבים את הפיצוץ. ויש רק דרך אחת החוצה – להשתחרר מציפורני הטבע, מהטבע האגוצנטרי.
אנחנו כבר מרגישים שאין חיים בקטטות אינסופיות, אין פתרון, יש "מוות", אנחנו צריכים משהו שיחבר אותנו מעליהם. אנחנו זקוקים נואשות לכוח שלישי שיפייס בין הניגודים. רק איתו נפתור את כל הבעיות בינינו. ובינתיים נוכל לשתוק, לנשום, להסתכל אחד לשני בעיניים, לחבק אחד את השני – ולא למהר לשום מקום. שכל העולם יחכה. יש לנו דייט, כמו בפעם הראשונה שבה הכול לא היה חשוב למעט הקשר, למעט הרגשת השותפות, השייכות. אנחנו רוצים את זה. אנחנו מסכימים לאהוב.
