קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הערה: יש טענה, שבמיוחד בישראל לא מוכנים לקבל את השונה, לא בגלל שמישהו שחור והאחר לבן, אלא באופן כללי, גם בגלל שלמישהו יש דעה שונה.
תשובתי: אנחנו "עם קשה עורף". כשהתחילו להגיע לכאן בשנות ה-50 וה-60 עולים חדשים מכל מיני מדינות, איך קיבלו אותם? על היקים אמרו שהם כאלה, המרוקאים כאלה, הרומנים כאלה וכן הלאה, תראה באיזה "ידיים פתוחות" קיבלו אותם. אני לא רואה שום יחס יפה בעם הזה כלפי בני עמו, יש אולי מקרים, אבל אני לא ראיתי דוגמאות טובות כמו שראיתי בחו"ל.
שאלה: מה הופך אותנו ל"עם קשה עורף"?
תשובתי: אנחנו מתקיימים כעם ישראל רק בתנאי שאנחנו מחוברים. כעת אנחנו לא עם ישראל, אנחנו קיבוץ גלויות. כדי להפוך לעם אנחנו צריכים להתחבר בינינו באהבה הדדית. רק אז ניקרא "עָם". אבל בינתיים אנחנו לא עם, לא לאום. האהבה ההדדית רחוקה מאיתנו, אנחנו חיים עכשיו במקום שנקרא ארץ ישראל, אבל הוא לא ארץ ישראל. ארץ ישראל היא השיטה להשפעה, להרגשה הכללית שאנחנו יחד, אין כאן הרגשה שאני ערב לשני, אין הרגשה שאני קיים בכוח של ערבות הדדית, חיבור הדדי. ההרגשה הכללית הזאת נקראת "ארץ ישראל", כשהרצון הכללי מכוון ישר לאל, "ישר א-ל".
הערה: אמרת שלפי הטבע אנחנו בנויים לחיבור, לקשר הדדי.
תשובתי: נכון, לכן אם אנחנו לא מחוברים, אנחנו לא מממשים את תפקידנו ואנחנו גרועים יותר מכל העמים.
