על גבול חושך ואור

האדם זקוק לכוח התורה כדי לגלות את עצמו ואת המציאות ביחס לבורא. הקרבה לבורא היא ההידמות אליו, לתכונת ההשפעה והאהבה. כלפי האדם, התכונה הזאת מתגלה ביחס שלו לזולת, הדומה לו לפי מטרת החיים. זהו קריטריון בטוח להסתכלות פנימית ולמדידת היחס לבורא.

המטרה (התקרבות לבורא, גילוי הבורא, דבקות עימו) מושׂגת בשני שלבים:

1. מתגלות תכונות שבאדם כרעות, מאחר ואינן מאפשרות לו להשׂיג את המטרה.

2. מתגלה כוח התיקון, האור, אשר אותו ניתן לגלות ולהשתמש בו באיחוד בין בני האדם המשתוקקים אל המטרה. במקרה כזה, היצר הרע, טבע האדם, עוזר לו בעצמו להגיע לדבקות עם הבורא.

תחילה, הפגמים של האגואיזם (הקליפות) נדמים לנו כהפרעות גדולות. אמנם, בהתקדמותנו קדימה אנחנו מגלים הזדמנות ואפשרות להופכם לטוב. הם כולם הופכים לנקודת העצמאות (קליפת נוגה) שלנו, שהודות לה אנחנו גדלים.

מצד ימין – הבורא, מצד שמאל – הקליפה, משניהם אנחנו מעצבים את עצמנו, את הצורה העצמאית שלנו, של ההידמות לבורא. כאשר כוח האור וכוח החושך מתחברים בצורה נכונה זה עם זה, הם מולידים בנו את צורתו של האדם, של האדם. דרגת האדם שבנו נקראת מידת ההידמות (ההשתוות) שלנו לבורא. הכול עושה האור: מגלה בנו את כוח היצר הרע, וכך גם את כוחו שלו כדי לפתח את האגואיזם.

בסופו של דבר מתגלה המקור היחידי שלהם, הבורא, ונעלם ההבדל בין טוב – רע, חושך – אור, וכל הכוחות והתכונות יוצרים דמות של המציאות היחידה של המקור. זוהי כל חכמת הקבלה, גילוי הבורא לנברא, ליתר דיוק בתוך הנברא.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 14.09.2010

רשומות קודמות בנושא:
בנקודה בין טוב ורע
על החבל היישר אל הבורא
נשמה זה אחדות אור וחושך