קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אם האדם מתעייף, מאבד כל עניין לעבודה שלו, מתאכזב, מאבד כוחות, חושב שכל הדרך הזאת היא לא בשבילו, אז זה אומר שהוא לא למד איך לקרב לעצמו את החלקים הנפרדים שלו שמפוזרים בכל העולם. הוא לא יודע איך לתפוס את הכלים הריקניים האלה שבהם הוא יקבל מילוי.
כי הוא בעצמו, כמו עכביש, שנמצא במרכז קורי העכביש שלו, שתופס בקורי העכביש האלה רצונות מאחרים שהופכים להיות חלקי הנשמה שלו.
חשוב מאוד להבין את זה, כי נטייה כזאת חייבת להימצא כל הזמן אצלנו – השתוקקות להתכלל בחברים ולספוג את כל הרצונות שלהם. אני כמו אגואיסט שכל הזמן מסתכל מסביב בעיניים גדולות וחומדות ומחפש מה עוד אפשר לקבל מהחברים: איזו התעוררות, איזו חשיבות של המטרה, איזה חיבור!
אני כל הזמן מקנא בהם. אני לא מזלזל בהם, אלא להיפך, חושב שהם מסתירים ממני משהו. בטוח שבכל אחד ואחד מהם יש משהו בעל ערך עבורי, אחרת לא הייתה להם זכות קיום ולא הייתי רואה אותם לפניי. אם אני מזהה מישהו שקיים, זה סימן שיש לו חסרון הנחוץ לי כדי להשלים את נשמתי.
כך כל אחד צריך להסתכל על חברו. לכן נאמר, שכולם באים לשמשני ואני בזה לשמש את קוני.
ידיעות קודמות בנושא:
כל בוקר מתחיל מאפס
אנשים, שהגורל הפגיש אותי איתם
תעזרו למצוא חסרונות באור הלבן!
