עבור תלמידה יפנית אחת

הערה: לפני מספר שנים התקבלה ביפן החלטה לסגור את תחנת קָאמִי-שִירָאטָאקִי הנטושה בהוקאידו ביפן, עקב מחסור בנוסעים. אבל הסתבר שבעיירה הזאת ישנה נוסעת אחת יחידה, תלמידת תיכון, שכל יום נוסעת ברכבת לבית הספר, ולכן הוחלט לא לסגור את התחנה. הנהלת הרכבת תחזיק את התחנה פתוחה עד למרץ 2016, כשהתלמידה תסיים את מסגרת לימודיה.

תגובתי: מצד אחד, כאשר אתה מנתק את השׂכל ומפעיל רק את הרגשות, אפשר להתרגש עד דמעות ולעשות מהסיפור הזה סרט מרגש. זה טוב שהאנושות תחייה בדאגה כזאת זה לזה.

מצד שני, אם חושבים על זה, יש בני אדם רעבים ללחם ויש המון שחסרים להם הדברים ההכרחיים. כדי להפעיל רכבת לשם ובחזרה, נדרשים אמצעים רבים, עשרות אלפי דולרים ביום וזה לגמרי לא כדאי וחסר תכלית והמדינה לא צריכה לפעול בצורה כזאת. כלומר זה קמפיין מובהק של יחסי ציבור, מה גם שאלו יחסי ציבור לא טובים במיוחד, מפני שבמקביל אפשר למצוא בעיות אחרות, שאפשר היה בצורה כלשהי לתקנן.

מנקודת מבטה של חכמת הקבלה, הפעולה הזאת נטולת כל משמעות, מפני שהיא לא משנה שום דבר בעולם. אנשים לא עוברים תיקון על ידי זה. העולם עובר תיקון רק על ידי חיבור ואיחוד נכונים של שׂכל ורגשות. וכאן אין שכל, רק רגשות.

אני לא יודע מה הנחה אותם. יכול להיות שבאמת זו פילוסופיה יפנית טהורה, אבל לא יותר מזה. אם היו נותנים לי אפשרות, הייתי מבטל מיד את ההרצה חסרת התכלית והלא כדאית של הרכבת ונותן איזשהו פתרון אחר ואת כל האמצעים הייתי מכוון לסילוק בעיות אחרות.

נאחל לילדה הצלחה, נעים לחשוב שבעולם שלנו עוד יכולים לעשות מעשים שמוכתבים כביכול על ידי אהבה מוחלטת.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "חדשות עם מיכאל לייטמן", 11.1.2016