קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בכל רגע הבורא לָשׁ את האדם כמו בצק, והשאלה היא רק, עד כמה האדם מרגיש את זה, מוכן להרגיש ולקבל את עבודתו של הבורא עליו, שאינה נפסקת אף לא לרגע.
ישנן כל מיני תקופות, כי בכל מדרגה אנחנו צריכים לעבור את כל הבחינות: דומם, צומח, חי ו"מדבר". ולכן יש כזה זמן שאנחנו ישנים. זה כבר לא תלוי בנו, אלא שייך לעבודה הכללית על כל הבריאה שכוללת אותנו בתוכה. אנחנו מרגישים רק חלק קטן מכל מה שקורה איתנו. לכן יש הרבה תקופות זמן כאלה, שבהן אנחנו לא נמצאים בהכרה ברורה של מה שעובר עלינו.
קודם כל צריך להשתוקק להכיר בכך שאין עוד מלבדו. שנית, צריך לבטל את עצמך ולהשתדל להיות אובייקטיבי. מבט "אובייקטיבי", זה מבט דרך "עדשה", ולא דרך העיניים שלי, אלא דרך איזה מכשיר בלתי תלוי שנמצא מחוץ לראייה הסובייקטיבית שלי, שמסוגל להגדיל או להקטין פריטים, לכוון פוקוס בצורה מלאכותית ללא שום קשר להרגשות ולהעדפות שלי. וזו נקראת ראייה אובייקטיבית, שמצלמת את המצב, כמו מצלמה.
צריך להרגיש המון דקויות פנימיות, אבחנות, כדי להפוך לכזאת עדשת מצלמה. ומה אני רוצה לצלם עם המצלמה שלי? אני רוצה לצלם את הבורא! אז איזו מצלמה אני צריך להיות לשֵם כך?
הרצון לקבל שלי, זהו סרט צילום בתוך המצלמה שעליו אני מצלם את התמונה. הרצון הזה חייב להיות לא תלוי בי ולהימצא תחת צמצום מלא, חופשי מהגישה הסובייקטיבית שלי, מהיחס שלי. אני צריך להתעלות מעליו ואז הוא ישקף את התמונה האמיתית, ולא התמונה שעשיתי ושיניתי בעצמי בפוטושופ. זהו השלב הראשון בעבודה.
הכול תלוי בכך, עד כמה אני אוכל להיות רגיש כלפי כל הדמויות והיחסים של הבורא אליי, שמשתנים בכל רגע, עד כמה אני אהיה מוכן להיכנס איתו לדו-שיח בהתאם לכל מה שקורה איתי ולהתנתק כמה שיותר מעצמי. וזה לא פשוט, משום שלהתנתק מעצמי דווקא מסמל שאני חוקר בתשומת לב רבה יותר את עצמי כדי לראות בכל רגע מה עוד קושר אותי עם האגו שלי.
במידת העבודה הזאת, אני יותר ויותר מתקרב לזהות בצורה ברורה יותר את דמותו של הבורא. בהתאם לכמה שאני נטרלתי ברגע הנתון את עצמי, כדי לאפשר לבורא להיות מוטבע בי, להתגלות בסרט הצילום שלי, בשכבה שרגישה להשפעת האור.
הרגישות הזאת תלויה ב"כיסוי המוכסף", החומר העיקרי בצילום, היא תלויה עד כמה אני מכסה, מסתיר את עצמי. במידה הזאת, בתוכי, בחומר שלי, יכולה להופיע דמותו של הבורא בצורתה ההפוכה, כמו תשליל (נגטיב).
כיסוי כזה אני יכול לקבל רק על ידי זה שאני מכניע את עצמי כלפי הסביבה. לי עצמי אין שום כיסוי, שום מסך, שמאחוריו אני יכול להסתיר את האגו שלי, אין לי במה להתכסות. הסיכוי היחיד, זה למסור את עצמי לסביבה, כמו תינוק שרוצה להסתתר בזרועותיה של אימו.
אבל התינוק עושה את זה באופן אינסטינקטיבי, מטעם האגו שלו, הרצון לעשות טוב יותר לעצמו, ואילו אנחנו צריכים להיפך, לבצע לשם כך עבודה גדולה מאוד נגד האגו שלנו כדי לבטלו: להכניע את עצמי כלפי הרב, הקבוצה, הלימוד, ההפצה. וזה יספק לנו כיסוי.
מתוך שיעור על מאמר מספר שמעתי, 11.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
או אני, או הוא!
כמו בצק בידי האופה
כינור שמכוון לפי הקולן של הבורא
