סם החיים או סם המוות

laitman_2009-04_9136_70.jpg

לאחר חורבן בית המקדש השני (החורבן של תכונת ההשפעה והאהבה בדרגת הנשמה), בני האדם חדלו להרגיש את הרוחניות (תכונת ההשפעה), ובמקום קיום פעולות ההשפעה והאהבה (המצוות) נשארו להם רק המנהגים הגשמיים, העתקה שלהם, והם המשיכו לקיים אותם.

המקובלים שהיו בכל הדורות, תמכו בקיום המסורת והמנהגים האלה בקרב העם. בהדרגה, עם גידול האגואיזם ונפילת הדורות, בני האדם איבדו את הבנת הקשר בין המנהגים לבין הביצוע הרוחני הרצוי שלהם – הם פשוט ביצעו פעולות באופן מכאני, וסברו שזה מה שהבורא דורש מהם. בתמורה לביצוע הפעולות הגשמיות, הבטיחו להם שׂכר בעולם הזה ובעולם הבא.

בתלמוד נאמר, שאם אין קשר בין הביצוע הגשמי והביצוע הרוחני, הפעולות הגשמיות מתות וממיתות את האדם, כלומר מרחיקות עוד יותר את האדם מהרוחניות, מהבורא, מאחר ומביאות לו רוגע ושלווה.

בתלמוד נאמר שאין זה משנה לקב"ה כיצד שוחטים את הבהמה (משמע, האם זה נכון מבחינה טקסית לשחוט כך או אחרת), משום ש"לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". אם האדם מרגיש את הקשר בין פעולותיו הגשמיות לשורשיהן הרוחניים, אז כדאי לו לקיימן, משום שבביצוע הפעולות האלה הוא מזכיר לעצמו את הרוחניות.

אבל אם הקשר אינו קיים, אז ביצוע פעולות מכאניות יכול רק להרחיקו מההתפתחות הרוחנית, משום שהוא מסתפק רק בפעולות הגשמיות (המצוות) ולא ירגיש בהן שום חיסרון. תורת החיים (סם החיים) תהפוך עבורו לסם המוות, הוא ירגיש עצמו שלם, גאה מול האחרים, ויחשוב שכולם חייבים לו. במקום אהבת הזולת, זהו סם המוות הרוחני.

מתוך הכנה לשיעור הזוהר, על פי ספר שמעתי, 29.03.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
ייחודיות חג הפסח – אור האמונה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest