סודות האושר המשפחתי: החיכוך העדין

שאלה: אחת הבעיות העומדות בפני אנשים צעירים רבים, יכולה להיות כאמור: "מי שמוצא חן בעיניי, לא רוצה אותי, ומי שאני מוצאת חן בעיניו, אותו אני לא צריכה." מדוע יש חוסר התאמה, פער כזה, ומה לעשות עם זה?

תשובה: אני מאמין שהבחור והבחורה בהתחלה בעצמם אינם מבינים מה הם רוצים. קודם כל, כל אחד מהם צריך להסביר לעצמו, ולא לאחרים, מדוע הוא מצפה לראות בשותף איכויות כאלה. אנחנו חייבים לתת לעצמינו דין וחשבון: על סמך מה אני מאמין שמתאים לי בן הזוג דווקא עם התכונות האלה.

הרי, הצעירים בדרך כלל מונעים על ידי גורמים חיצוניים – לדוגמה, סדרות או תוכניות טלוויזיה, אשר לעתים קרובות לחלוטין מנותקות מהמציאות. כתוצאה מכך, האידיאל שלהם זה דמויות של מאצ'ו, דוגמניות, סלבריטאים – ובני הזוג, במקום להסתכל פנימה, מסתכלים אחד על השני דרך העדשה מעוותת הזאת של התקשורת.

אבל בעצם אני מתחתן לא בשביל זה בכלל. האם אנחנו באמת מחכים למבטי הערצה של העוברים והשבים: "ראו כיצד הם מתאימים זו לזה! היא בדיוק חמישה סנטימטרים נמוכה ממנו, כולל העקבים, וגם הגזרה שלו ושלה מתאימות. הוא לבוש בצבעים כהים, היא – בצבעים בהירים, וגם החיוכים הם שיא ההרמוניה…", בקיצור, האם אנחנו באמת יכולים להפגין את ההתאמה ההדדית כלפי חוץ? מה הן התכונות של המראה שלנו שבאמת יכולות להעיד על העובדה שאנחנו מתאימים זו לזה? אין כאלה. מאחורי ה"חזות" הזאת אף אחד לא יראה את ההרמוניה הפנימית האמיתית.

כדי באמת לבדוק את בן הזוג, צריך להסתגר איתו בין ארבעה קירות, ושם לראות האם אנחנו יכולים להסתדר, להתחשב בכל התכונות הטמונות בנו. ואז מתברר, שהעניין כאן הוא בכלל לא בצורה שאנחנו נראים, אלא במשהו שאי אפשר לתאר במילים. מה שחשוב כאן זה המשיכה הפנימית העדינה, היכולת להרגיש זה את זה בלי מילים ולהשלים, להסכים. אפילו שיש בינינו חיכוכים, הם קלילים, הם חיכוכים של חומר רך, כי אנחנו מבינים שזה לטובה.

הרי חיכוך קל מעורר. אפילו ליטוף זה חיכוך, אבל לא הרסני, אלא להפך, הוא נושא בתוכו טוב לב, אהדה. בין ליטוף למכה ישנה סקלה שלמה, והכול תלוי בעדינות של המגע. אנחנו משנים את העוצמה של החיכוך בינינו, על ידי "הכוונה עדינה", כדי כל הזמן לשמור על ההבנה והקשר. אנחנו יודעים איך לנהל את הנגיעות האלה ביחד, תמיד לשביעות רצון הדדי. אנחנו כאילו אוכלים מאותה הצלחת: מה שטעים, זה טעים לשנינו.

אבל אני חוזר ואומר: בשביל זה צריך קודם כל להתעלם מהדברים החיצוניים, השטחיים. אמנם אי אפשר להתרחק מזה לחלוטין, ובכל זאת… חוץ מזה, אנחנו צריכים להגדיר את המכנה המשותף, את "השטח המשותף": ההרגלים, ההסתכלות על החיים, הנכונות לעמוד בקשיים, לסבול, לוותר, מידת התענוג שהקשר בינינו מביא לנו, הערך של הקשר הזה על רקע התרחקות מסוימת, הנכונות לעבור במהירות מעצבים וכעס לוויתורים, וכן הלאה. אנחנו עוברים סדרה אין סופית של "תרגילים" לפני הקמת המשפחה וגם אחרי. מערכת ההכשרה הזאת צריכה לעבוד כל הזמן, הרי, החיים ממשיכים, והאדם כל הזמן משתנה. חתונה מהווה לא נקודה, אלא פסיק, ולכן היחסים בתוך המשפחה זהו פרק בחינוך האינטגרלי שעליו כולם מתאמנים…

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 195, 09.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שיתוף הציפיות אחד של השני
להפסיק לשחק תפקידים של אנשים אחרים ולחזור להיות אני עצמי
מנגינה בשני קולות