נשמה: לא מה שחשבתם

הקבוצה חייבת פעם אחר פעם לעבוד על כל אחד מהחברים, והחבר, על הקבוצה. זה מה שנדרש מהאדם. אם אנחנו בונים הכול בצורה נכונה, אנחנו מזרזים את הזמן ומרגישים התפתחות אמיתית. ואם לא, ההתפתחות זוחלת באיטיות ואנחנו מאבדים את הסיבה ואת המטרה, לא מבחינים בשלבים שבדרך, והכול עובר ללא הכוח הפנימי, ללא הפעולה הפנימית שצריכה להאיץ את ההתקדמות שלנו.

ולכן אנחנו חייבים לספור את המצבים, המדרגות, השלבים, הפעולות שאנחנו מבצעים. עלינו לדאוג לכך שהרצון יהיה תלוי בנו, לא באדם אישית אלא בסביבה.הרי הרוחניות קיימת רק בכלים שבין בני האדם. נניח שדרך מסנן מיוחד אנחנו רואים רק את רצונותיהם של בני האדם. ואז אנחנו לוקחים מסנן נוסף ומגלים לא את הרצונות האישיים שלהם, אלא את הרצונות המשותפים שקיימים ביניהם. הרצונות האלה הם שמהווים את הכלי הרוחני.

הם אינם יכולים להימצא באף אחד בנפרד. ניתן לעוררם רק על-ידי פעולה הדדית משותפת, על-ידי הערבות, לפי העיקרון "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך" וכן העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". כשאנחנו מקדמים את הרצונות הללו משלב לשלב, אנחנו למעשה בונים את הכלי. זוהי אותה "מחצית העבודה" שהנברא צריך לבצע מצידו.

לא מדובר על הרצונות בפני עצמם. כשאנחנו פונים לקבוצה, אנחנו רואים שלאף אחד אין רצון שמכוון אל המטרה הרוחנית. אולם אנחנו יכולים לעורר את עצמנו לבקשה, לתפילת רבים, וזה יזמין את האור שיעצב את הכלי שלנו. לאחר מכן, הכלי הקבוצתי הכללי מתחיל לדרוש תיקונים, לפי מידת הרצון שלו, והופך לנשמה. הנשמה אינה ההרגשה האישית הפנימית של האדם, אלא ההרגשה המשותפת שחיה בין כולם.

בעולם הגשמי נדמה לנו שכל אחד מאיתנו הוא כלי. אך ברוחניות הכול הפוך: הכלי הוא הדבר המשותף שנמצא בינינו. הגשמיות היא הכלי דקבלה, כלי של ספיגה כלפי פְּנים, והרוחניות היא הכלי דהשפעה שמשפיע החוצה. המדידות הן תמיד חיצוניות, ולכן איננו יכולים לזהות את העולם הרוחני, איננו יכולים להסביר, לגלות, להרגיש אותו. הרי שָׁם הכול מוערך רק לפי השיתוף, לפי הכוח המשותף.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 25.01.2011

ידיעות קודמות בנושא:
דחף נצחי
גישה אישית