נקודה שלא תבגוד בך

לצערנו, האדם הרבה פעמים טועה בהגדרה מה זאת "יגיעה", ומבזבז הרבה מאוד אנרגיה על פעולות שבכלל לא עוזרות בהתקדמות לגילוי הרוחני שעושה נחת רוח לבורא. הוא מלכתחילה מעמיס על עצמו כל מיני עבודות קשות, אבל בזה רק נלחם בטחנות רוח, עם אויבים מדומים ולא אמיתיים, עם כוחות שמפריעים לו.

כי זה בכלל לא פשוט לגלות את הכוחות שמפריעים לו. הם מאוד קרובים לאדם, והוא לא יכול להבחין בהם, משום שהוא חושב שזה הוא עצמו. הם עד כדי כך נדבקים אליו, שמחייבים אותו לחשוב, כאילו שזה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא לא מסוגל להרחיק אותם קצת מעצמו כדי לראות שאלה הם האויבים שלו, השונאים. כמו שנאמר: "שונא אדם יושבי ביתו".

העיקר זה לאתר את השונאים שלך שחוסמים לך את הדרך לבורא. וכאשר האדם מתחיל לאתר את זה ומתקרב יותר ויותר לאבחנות אמיתיות, אז הוא רואה שכל מה שיש לו זה הכול השונאים שלו. ולא נשאר לו כלום מעצמו, מבעלי הברית, שאפשר היה לסמוך עליהם ולצפות לתמיכה בדרך הזאת, בכך שמשתמש בעזרה שלהם בצורה טהורה ונכונה. כי כל הכוחות הקרובים מתגלים כהפוכים לו.

חלק מהרצונות, המחשבות, התכונות שלו צוחקים עליו עכשיו, אחרים בכוונה שמים לפניו מכשולים, בכך שמקשים על הדרך העתידית שלו, אבל יחד עם זה מתחפשים בצורה ערמומית ככאלה שעושים לו טוב. אחרים מחלישים אותו בכך, שבולמים את ההתקדמות שלו, ששמים לו מקלות בגלגלים, בכך שמכניסים כוח שפועל נגדו וגורם לעצירה. כך הם פועלים נגד האדם תחת כל מיני מסכות, בכך שמפריעים לו בכל מיני האופנים ישירות ובעקיפין בערמומיות רבה ובתחבולות נוראיות.

בסופו של דבר האדם מגלה שהוא לא יכול לסמוך על אף תכונה, רצון ומחשבה שלו. אז על עזרתו של מי אפשר לסמוך, עם מי ללכת קדימה? יוצא, שעם אף אחד! ורק אם הוא יפנה לקבוצה מתוך ה"נקודה שבלב", אז משם הוא יכול להוציא מחשבות וכוחות נכונים, שעליהם הוא יוכל להישען בדרך.

הוא פונה לקבוצה מתוך ה"נקודה שבלב" שלו, כי זו הנקודה הטהורה היחידה שבו. לכן, הוא משתדל להשתמש רק בה כלפי החברים, מתוך כך שמבין שאין לו יותר מה להשקיע בהם חוץ מהניצוץ הזה. הוא נזהר לפנות אליהם עם כל יתר המחשבות והרצונות, כמו חולה שמפחד להדביק עם החיידקים שלו את האנשים הקרובים אליו.

ואז במקרה כזה, הוא יקבל מהסביבה את כל מה שיש לאחרים להתקדמות נכונה למטרה. כי בבירור עצמי הוא כבר בירר מה צריכה להיות התפיסה האמיתית שכוללת רק תכונות נכונות שנספגו מהסביבה. על ידי זה הסביבה הופכת ל"חברה קדישא", שעוזרת לו לקבור את כל המחשבות והרצונות האגואיסטיים הטבעיים שלו, ולקבל מהסביבה, ובעצם מהבורא, תכונות חדשות.

בכך שמדליק בעזרתם את הניצוץ שבלב שלו, הוא מתחיל לבנות את הכלי הרוחני שלו. זה אומר, שהוא סופג כוחות ורצונות של החברה, של כל השאר, וכך משיג את התיקון הראשון שלו.

עד שהאדם לא יחליף לגמרי את כל התכונות שלו לתכונות של החברה, הוא לא יוכל לבנות את הכלי של הנשמה שלו. צריך להבין את זה היטב, מפני שאנחנו יודעים שהרצון לקבל לא מזדכך ולא מתחלף. אבל האדם עושה "צמצום" על הרצון לקבל שהיה לו מלכתחילה, על הצביון והצורה הטבעיים שלו. וכאשר הוא מקבל רצון מהסביבה, הוא רוכש את עשר הספירות הראשונות שלו, את תכונות ההשפעה. כי באותה המידה שהוא ביטל את עצמו, הוא מקבל מלמעלה תכונות שבאות במקום אלה שאותן הוא הוציא משימוש. כך, במקום הכלי המצומצם, הוא מקבל כלי חדש.

מתוך שיעור על אגרת נ"ו של בעל הסולם, 11.02.2013