נגיף הקורונה הוא דחיפה להתקרבות פנימית

שאלה: הטבע מפריד בינינו כעת באמצעות נגיף הקורונה. בהתחשב במהות הפנימית שלנו, אנחנו אמורים ליהנות מזה כביכול, מפני שכל אחד רוצה להיות יחיד במינו ולהבליט את האינדיבידואליות שלו. לעומת זאת, אנחנו שואפים להתקשרות בינינו, אנחנו רוצים לצאת מהבידוד ולהמשיך בחיים הקודמים שלנו. מה המהות של הסתירה הזאת?

תשובתי: ראשית, אני לא חושב שאנחנו כבר אחרי הנגיף. עוד לא עברנו את התקופה ולא ידוע מתי נעבור. נגיף הקורונה עובר מוטציה, לכן הנגיפים יתרבו ויתפשטו, יופיעו וייעלמו. אנשים יחלו בשנית כביכול, אבל למעשה כך יתגלו סוגים שונים של הנגיף הזה. לא ניפרד ממנו עוד זמן רב.

שנית, הנגיף מפריד בינינו בצורה חזקה מאוד. הוא מלמד אותנו לא להיות קרובים פיזית זה לזה. אני רואה כיצד אנשים מתנהגים בתור במקומות ציבוריים: בדואר, בסופרמרקטים, בקופות וכולי. אף אחד לא מצטופף. להיפך, כולם משתדלים לשמור על מרחק, לא להיצמד ולא להישען זה על זה.

זה ראוי לשבח מפני שלפני כן היינו מוכנים ממש לדרוך על כולם. זה לא טוב, לא חינוכי ולא נתן דבר פרט לדימוי שלילי על הקרבה בינינו. ואילו המצב הנוכחי מועיל יותר. אפשר לפתח התקרבות אמיתית בינינו ולהרגיש שאנחנו יכולים להיות באמת יותר קרובים, אבל פנימית. יותר מועילים ומסבירי פנים, יותר חברותיים, אבל בתדר אחר, בגל אחר, יותר רגיש, שנובע מהלב ולא מתנועות גופניות חיצוניות.

לכן אני רואה תופעות וגילויים חיוביים ובריאים רבים מאוד של התקשרות בינינו שנובעת מהשפעתו של נגיף הקורונה. בסיכומו של דבר הנגיף צריך להראות לנו שעלינו להתקרב פנימית, ואז נמצא את התרופה שאותה אנחנו מחפשים. זה שלב אבולוציוני חדש בהתפתחות של הרצונות שלנו.

מתוך תכנית הטלוויזיה "העידן שלאחר נגיף הקורונה", 23.04.2020