מתנה מיוחדת לנשמות הנעלות ביותר

מתוך עולם אין סוף משתלשלים למטה "פרצופים" ו"מדרגות" רוחניים, וכל זה מדרגות בהחלשת האור. בהן האור מסדר את עצמו בלבושים תואמים, כך שאפילו התחתונים השבורים וההפוכים ממנו לחלוטין, מסוגלים לשמור על קשר כלשהו איתו.

הקשר הזה עובר דרך "האור המקיף" – כלומר, המאור המחזיר למוטב. בין ה"אור" ל"כלי" לא יכול להיות קשר ישיר, אפילו מינימלי, בצורה של ניצוץ קטן שנכנס לתוך הרצון הזך ביותר. בכל מקרה, לא יכול להתקיים מגע ביניהם מפני שהם הפוכים זה לזה. אפילו החלקיקים הקטנים ביותר, הפוזיטרון והאלקטרון, נדחים זה מזה בגלל ההופכיות שלהם.

ולכן את הקשר בין ה"אור" וה"כלי" ניתן ליצור רק דרך מערכת מיוחדת שנקראת "עולמות אבי"ע". בנוגע לעולם "אדם קדמון", הוא רק מסדר את האור אין סוף. ב"כלי" של אין סוף האור הזה התפשט ללא שום הגבלות, ללא צורך בהתאמה – הוא פשוט מילא את הרצון האין סופי, ולא הייתה ביניהם שום מערכת יחסים, שום תנאים מקדימים. מכאן בא השם "אין סוף", כלומר, מצב נטול הגבלות ותנאים כלשהם, "אתה רוצה – תיקח."

מצד שני, בעולם "אדם קדמון", ה"אור" וה"כלי" מסתדרים לפי ה"מסך" ביניהם, במילים אחרות, לפי תנאי מדויק שבהכרח דורש דמיון, התאמה בין ה"אורות" וה"כלים". רק בהתאם לחוק השתוות הצורה נבנית המערכת של עולם "אדם קדמון".

כתוצאה מכך, לחמשה העולמות בעולם אין סוף תואמות חמש ספירות: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות, וחמישה אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. בנוסף, ה"אורות" וה"כלים" מסתדרים בסדר הפוך בגלל אותו ה"מסך", שבצורה כזאת מסדר אותם בגלל ההופכיות שלהם.

ובכן, עולם "אדם קדמון" לא שם שום מחיצות, לא מחליש את ה"אורות", אלא רק מסדר אותם לפי ה"מסך", כדי שבסופו של דבר ה"כלי" האין סופי יהיה תואם לאור אין סוף באמצעות ה"מסך". חמשת השלבים של התהליך הזה מרכיבים את עולם "אדם קדמון".

דרך אגב, בגלל אותה הסיבה, גם לראש של "עולם האצילות", "עתיק", אנחנו קוראים "אין סוף". הרי, שם, בשלושת הספירות האחרונות, אנחנו מגיעים לגמר התיקון. למעשה, אין צורך להמשיך לעלות, מכיוון שכבר יש לנו הכול, ולמעלה ה"אורות" וה"כלים" פשוט מסתדרים לפי ה"מסכים". אם כבר רכשנו את ה"מסכים" האלה, בשבילינו להיות ב"ראש" של "עתיק" או באין סוף – זה אותו הדבר.

ועל אף שבאופן עקרוני אנחנו בכל זאת עולים בחמשת השלבים של עולם "אדם קדמון", שמהווים חלק מהסולם הכללי של 125 המדרגות, העולם הזה לא מפריד ולא מוסיף שום דבר מלבד האיכות. לכן, עבורנו גמר התיקון טמון בראש של "עולם האצילות", וסיום גמר התיקון שמגיע אחרי "רב פעלים מקבציאל", זו כבר באמת עלייה מעל עולם "אדם קדמון".

על ידי הפעולה הזאת, "בינה", ודווקא היא, נעשית דומה לבורא. הרי, כוח ההשפעה שטמון בה, אינו מספיק, צריך גם "לקבל על מנת להשפיע". אבל ל"בינה" עצמה אין מה לתת, היא חייבת להביע את הרצון משלה, וכמה שיותר עוצמתי. ולכן היא פותחת את עצמה לקבלה אין סופית – במילים אחרות, הרצון האין סופי "להשפיע" מחייב אותה עכשיו לפתח את כלי הקבלה, "תיאבון", חיסרון.

כך נוצרה "מלכות דאין סוף". והיא זכה – הרי, הרצון שלה, אפילו אם הוא כולו לקבל, נובע מ"בינה" שמפתחת אותו בצורה מודעת, מפני שללא הרצון הזה היא לא תוכל להשפיע. כתוצאה מכך, באין סוף שורה דבקות, שם "הבורא ושמו אחד", ה"אור" וה"כלי" שווים.

ובכן, "בינה", ששואפת להשפעה אין סופית, מפתחת רצון אדיר לספוג את הכול לתוכה. אבל בסוף ההתפתחות של הרצון הזה היא מגלה שיש הבדל בינה לבין הבורא: מתברר שהוא הראשון. כאן נסתרת הרגשת הבושה – הקרע שאין לכסות אותו, אין לרפא אותו מלמעלה, מצד הבורא. ומצד שני, ללא הגילוי של ההרגשה הזאת, אי אפשר להיות נברא. הפער הזה, הוא הבושה.

ולכן נעשה "צמצום", לא על הרצון לקבל ש"בינה" פיתחה, אלא על אותו החלקיק של התפיסה שנדלק כאשר הכול כבר היה בסדר.

באמת, הרצון לקבל היה זך בגלל הכוונה להשפיע ש"בינה" סיפקה. "בינה" (בחינה ב') ו"מלכות" (בחינה ד') היו מחוברות לאחד שלם – ופתאום בבחינה ד' נוצר משהו שיצא מגבולות הפעולה של בחינה ב' והתפתח "בעצמו", חלקיק חדש של תפיסה שלא היה מכוסה על ידי הכוונה של "בינה".

נאייר את זה בשרטוט. "חכמה" מקבלת אור מ"כתר". "בינה" לא רוצה לקבל אותו, אבל עם זאת, חסרים לה אחדות, דבקות, השפעה. היא רוצה להשפיע, אך אינה יכולה. פשוט אין לה מה לתת. אז היא יוצרת "זעיר אנפין" ו"מלכות".

"מלכות", זה רצון לקבל. כאשר הוא מתאחד עם הרצון להשפיע של "בינה" (עם שבע הספירות התחתונות שלה), הן, יחד עם "זעיר אנפין", מרכיבים מבנה אחיד, ועל ידי עבודה משותפת מתחילים לקבל על מנת להשפיע.

לכן, "זעיר אנפין" ו"מלכות" (זו"ן ) – הם התוצאה של "בינה", ושלושת הספירות העליונות שלה מולכים עליהם ומכוונים את כל הפעולות, כדי להצדיק את הנברא ולהשפיע לבורא.

כאן נמצאת הנקודה של הבחירה החופשית – "להכניע את עצמי ואת כל העולם לכף זכות", ו"העולם", הוא האח"פ.

ובכן, הכול נפלא, מצוין, ולמעשה, הגענו לדבקות. אז מה עוד אפשר לרצות?

אבל ממש בסוף נולד, התפרץ משהו בלתי מתוכנן, שלא בא לידי ביטוי ולא מורגש קודם. ה"משהו" הזה – הוא מהות הבריאה. דווקא הוא מעורר בושה. לכן נאמר שהבושה זאת מתנה מיוחדת לנשמות הנעלות ביותר.

וכתוצאה מכך, נעשה "צמצום", כדי להיפטר מהבושה. הרי, הבושה היא כל הבעיה, אותה בסופו של דבר אנחנו צריכים לתקן. דווקא הנקודה הזאת שהופיעה כתוספת אחרי הדבקות השלמה של הנברא עם הבורא בדרך ההתפתחות מלמעלה למטה – היא חייבת להיתקן.

ולכן, ניתן להמשיך בתיקון רק בכיוון הפוך – מלמטה למעלה, מתוך הנקודה הזאת.

מתוך השיעור על "מבוא לספר זהר", 07.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אני מתבייש וזה נהדר
שגיאה מכוונת
התוספת החסרה, במתנה מהעליון