קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
ילדי הצינוק
פעם, אדם היה חוזר הביתה אחרי יום עבודה ומבלה עם האנשים הקרובים ביותר, היה אוכל ארוחת ערב, מדבר, משחק עם הקטנטנים. אלה היו שעות יקרות של שמחה, שלווה, אושר. אבל הזמנים השתנו, וכך גם האנשים. קצב החיים הנוכחי מתיש אנשים רבים והמשפחה במקום לעזור לעיתים ממצה אותם יותר.
עבור חלק מאיתנו המשפחה היא המקום בו הם מתרחצים, מחליפים בגדים, אוכלים, רואים טלוויזיה וישנים. נכון, לא כולם התבודדו במידה כזו, אבל רוח המשפחה הולכת לאיבוד בחברה, אפילו בחברה הישראלית. זה משפיע גם על ילדים: למשל, הילד חוזר הביתה, דורש את צלחתו והולך לחדרו, לשם הכניסה אסורה בהחלט. המשפחה כיום היא כזו כשכול אחד נמצא בפינה שלו בבית, בחיים, במערכות היחסים …
נגיף הקורונה מציג לכולם את המצב הזה, מדגיש את חסרונותינו החברתיים והאנושיים, את הניכור ההדדי שנראה לנו כנורמה. אנו חיים כדי ללכת לעבודה ולמלא את שעות הפנאי במלונות. הפכו אותנו לעבדים לאורח החיים המשפיל והלא אנושי הזה. אסור לנו אפילו להרים את הראש מעל הביצה הזו. חסמו את הדלתות המובילות ללבבות, לקהילה, להתקרבות פנימית, לעלות מעל חיי היומיום, מכניסים אותנו לשכחה, ומעל חדשות שאין בהן שום דבר חדש.
גרוע מכך, לחשוב שאנו אוהבים לחיות חיים חסרי טעם, בניתוק. היום אנו שואפים לחזור אחורה, לעבדות, לצינוק, לשרשרת של ימים דומים, לבדידות העמוסה והנעימה שלנו. אנחנו משתוקקים לחזור כי אנחנו לא מכירים שום דבר אחר. כילדי הצינוק, אנו שואפים לחזור מהאור – מהאמת – אל הדמדומים המחניקים והמוכרים.
על משפחה עבודה ושכל ישר – חלק ב'
משפחה, עבודה ושכל ישר – חלק א'
