מקום המפגש – קבוצה

שאלה: אם אנחנו הולכים קדימה רק בזכות הסביבה, אז מתי הבחירה שלנו תצא מהכוונה האלטרואיסטית העצמית של "לשמה"?

תשובתי: אנחנו צריכים להגיע לשלמות, והיא כוללת בתוכה שתי אבחנות:

1. מצד אחד, אני עצמאי ושווה לבורא בהכול.

2. מהצד השני, אני דומה לו בהכול.

יוצא, שעצמאות ושלמות צריכים להתחבר יחד בנושׂא אחד ולהביא אותי למצב הסופי. אך כיצד יכולים העצמאות וההשתוות לחיות ולהסתדר יחד? כיצד ניתן להגיע לשלמות כשאני מעלה את שתי התכונות האלה, המנוגדות זו לזו? – לשֵם כך הבורא צריך להוסיף גורם שלישי לשני הגורמים הקיימים (הוא ואני). הגורם השלישי הזה ייהפך למקום המפגש, למקום הגילוי, שָם אני אגלה את עצמי כעצמאי ואת הבורא מנגד.

ישנו הצורך ליצור כזה "שטח", איפה שנוכל להיות שותפים המנוגדים, אך השווים והמאוחדים. השטח הזה נקרא כלל הנשמות, השכינה, מלכות. לאחר השבירה, כולנו, כמו גם הבורא, נמצאים מחוץ לה ועכשיו אנחנו צריכים להיפגש שָם, לפי היכולת שלנו להשתתף בתהליך הזה ולגלות זה את זה. זאת הסיבה שהנברא נשבר. הוא נשבר להרבה מאוד חלקים נפרדים המאפשרים את מידת העצמאות שלו, כלומר התרחקות, ניתוק מהבורא.

את המצב הזה חייבים לנצל, ולכן בעל הסולם כתב שאנחנו צריכם לשמור את הייחודיות של כל אחד. כי הרי היא אף פעם לא תחזור במישהו אחר. כל אחד חייב להיות עצמאי, מיוחד. ומהצד השני, אנחנו צריכים לתת הזדמנות ולעזור לכל אחד בהשתוות הצורה לבורא. דווקא באמצעות הייחודיות שלנו, בכך שיש בנו צירוף בלתי חוזר של תכונות ורצונות, האדם מפתח אותם כדי לכוון את עצמו להשפעה, כך הוא משׂיג השתוות עם הבורא.

ההשתוות הזאת מיושׂמת בדרך של איחוד עם האחרים. מדוע לא עם הבורא עצמו? – כדי לשמור על העצמאות. כשאדם עובד מול הבורא, הוא מבטל את עצמו, ואילו ביחס לקבוצה הוא יכול לשׂחק תפקיד מכריע בדומה לבורא. השטח של הקבוצה המחולק לחלקים, שנוצר באופן מלאכותי, זהו מקום המפגש שלנו. אנחנו באים לשָם בקו האמצעי ומתאחדים. שָם מתיישׂם זיווג הוי"ה ואלוקים, איחוד של דין ורחמים.

אם האדם אינו חושב על שלושת הגורמים האלה, הוא והבורא המתחברים בקבוצה, אז הוא מתאר לעצמו בצורה לא נכונה את היישׂום של מטרת הבריאה שהוכנה עבורו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 12.01.2011

ידיעות קודמות בנושא:
הנה כל מה שדרוש לנו!
"המקום" בו תבנה את ביתך
הקבוצה האהובה שלי