קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מדי יום, בזמן שיעור הקבלה היומי, עמדת המקורות מוצאת אסמכתות לדברי מתוך כתבי המקובלים. לפניכם לקט הציטוטים שהם מצאו לשיעור של היום, בצירוף ציון החלק הרלוונטי של השיעור, תקציר דברי והזמן שבו הדברים נאמרו
חלק א – כתבי רב"ש, כרך א, מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה
נושא: רק ע"י המאור המחזיר למוטב, הנמצא בתורה, האדם יכול לשנות את טבעו, מהרצון לקבל, לרצון להשפיע.
האדם, הנולד עם הרצון לקבל, ורוצה לתקן אותו בעמ"נ להשפיע, וכידוע שזהו נגד הטבע, רק עצה אחת ניתן לו, שרק ע"י מאור התורה יכול להפוך אותו, שיהיה בעמ"נ להשפיע.
(רב"ש, שלבי הסולם, מהו תורה ומלאכה בדרך ה')
התורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כוח ללכת נגד הטבע. כי עניין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא על ידי התורה. כמו שאמרו חז"ל, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.
היות שהאדם נברא עם רצון לקבל הנאה לעצמו, המכונה רצון לקבל לתועלת עצמו. ואומרים להאדם, שהוא צריך לבטל את הרצון לקבל הזה, וצריך לרכוש כלי חדש, המכונה רצון להשפיע. אז לא כל אדם זוכה לזה, היינו שיוכל לרכוש את הכלים האלו, המתאימים שישרה בתוכם אור עליון.
ובכדי שהאדם יוכל להגיע לידי רצון להשפיע, אמרו חז"ל (קידושין ל') "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". שדוקא ע"י התורה הוא יכול להגיע לכלים דהשפעה.
(כתבי רב"ש, כרך א, מאמר "חשיבותה של האמונה, שנוהגת תמיד")
נושא: הרצון הוא שורש השכל, ואין השכל שורש הרצון. לכן המחשבה היא תולדה מהרצון.
המחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם.
(בעל הסולם, שמעתי, קנ"ג, המחשבה היא תולדה מהרצון)
השכל משועבד ומשמש לרצון.
המחשבה היא תולדה מהרצון. לדבר שיש לו רצון, בזה הוא מהרהר. ולא יהרהר בדבר שאינו לרצונו. היינו לדוגמא, מיום המיתה לא יהרהר אף פעם. אלא להיפך, שהוא תמיד יהרהר בנצחיותו, מטעם שכך הוא רוצה. נמצא, שתמיד מהרהר בדבר שהוא לרצונו.
אבל יש תפקיד מיוחד להמחשבה, שהוא מגדל את הרצון, שהרצון נשתקע במקומו ולא היה לו כוח להתפשט ולפעול פעולתו. אלא משום שחושב ומהרהר בהדבר, שהרצון מבקש מהמחשבה, שייתן להרצון איזה עצות ותחבולות, שיצא הרצון לפועל, אז הרצון מתגדל ומתפשט ופועל את פעולתו בפועל ממש.
היוצא מזה, שהמחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם. ויש עצם גדול, ויש עצם קטן. ועצם גדול הוא השולט על העצמים הקטנים. ומי שהוא עצם קטן, ואין לו שום שליטה, העצה היא שיוכל להגדיל את העצם, הוא ע"י התמדת המחשבה על הרצון. שהמחשבה, בשיעור שמהרהר בה, ככה היא מתגדלת. ועל כן, בתורתו יהגה יומם ולילה. שאז, ע"י התמדתה בה, היא מתגדלת לעצם גדול, עד שנעשית לבחינת שליט בכוח.
עצם מהותה של הנפש היא רצון לקבל. וכל ההבחן הניתן לנו להבחין בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון שבכל מהות מוליד לו צרכים. והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם.
נושא: כל ההתקדמות של האדם נמדדת דווקא מתוך גילוי הקלקולים המתגלים בו, במהלך דרכו הרוחנית. לכן יש לו על מה לשמוח, כי יש לו מה לתקן (32:50)
אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים… אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים – היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם… שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב.
(כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת ה)
נושא: האגואיזם מונח בטבעו של כל אדם (38:30)
אין אדם יכול לעשות תנועה בלי שום תועלת לעצמו.
כל הווייתו של האדם אינה אלא לקבל לעצמו, ומצד טבע בריאתו אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות שבסופו, ישיג ע"י זה תמורה המשתלמת יפה.
הצד השווה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאיתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להיבנות על חורבנו של חברו.
טבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו. וכל שנותן לזולתו, אינו נותן אלא מחמת הכרח. וגם אז, יש בזה משום ניצול זולתו, אלא שהדבר נעשה בעורמה רבה, באופן שחברו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו.
