קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מדי יום, בזמן שיעור הקבלה היומי, עמדת המקורות מוצאת אסמכתות לדברי מתוך כתבי המקובלים. לפניכם לקט הציטוטים שהם מצאו לשיעור של היום, בצירוף ציון החלק הרלוונטי של השיעור, תקציר דברי והזמן שבו הדברים נאמרו
חלק א – כתבי רב"ש, כרך א, אני ראשון ואני אחרון
נושא: האדם נולד בטבע של רצון לקבל (18:30)
הרצון הוא העצם של האדם.
מהותנו היא כְּמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר, מהרצון לקבל.
(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, כ')
(בעל הסולם, כתבי הדור האחרון)
(רב"ש, דרגות הסולם, אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ)
(בעל הסולם, מתן תורה, י"ב)
כל הווייתו של האדם אינה אלא לקבל לעצמו, ומצד טבע בריאתו אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות שבסופו, ישיג ע"י זה תמורה המשתלמת יפה.
(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)
נושא: מדוע הבורא נסתר מהאדם, וחוץ מאשר לעורר בו את הנקודה שבלב, לא נותן לו דחיפות קדימה ?
(בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, פ')
חלק ד – בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות יט
נושא: מה הפירוש "צדיקים בארצם ירשו משנה"
ובא וראה, אשר לרשעים משנה שברון שברם, כי אוחזים החבל בשני ראשים. כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב. וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע, שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב.
וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה. בכדי להשיג מילוא הקנינים. אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה ש"אין אדם מת וחצי תאותו בידו". ונמצאים סובלים משני הצדדים: הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם.
אבל הצדיקים "בארצם ירשו משנה", דהיינו אחר שמהפכים את "הרצון לקבל" שלהם "לרצון להשפיע". ומה שמקבלים הוא על מנת להשפיע, אז ירשו משנה. כי מלבד שמשיגים את שלמות התענוג ומבחר הקנינים, המה משיגים ג"כ את השואת הצורה ליוצרה ית', שבזה נמצאים בדביקות האמיתית. ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל.
(כתבי בעל הסולם, הסתכלות פנימית חלק א, אות כא)
נושא: בירור מר ומתוק, אמת ושקר (13:30)
יש בירור מר ומתוק, ויש בירור אמת ושקר. הבירור של אמת ושקר, הוא במוחא, והבירור של מר ומתוק הוא בליבא. לכן צריכים לתת תשומת לב בעבודה שבלב, שיהיה בבחינת השפעה, ולא בבחינת קבלה. ומצד הטבע, מתוק להאדם רק קבלה, ומר הוא השפעה, והעבודה להפוך את הקבלה להשפעה וזהו נקרא עבודה שבלב. ובמוחא, הוא העבודה של אמת ושקר, ולזה צריכים לעבוד בבחינת אמונה, זאת אומרת שיאמין באמונת חכמים, כי העובד אינו יכול לברר לעצמו את הענין של אמת ושקר.
(בעל הסולם, שמעתי, מאמר קמח)
נושא: הרצון הוא שורש השכל, ואין השכל שורש הרצון
הרצון הוא שורש השכל, ואין השכל שורש הרצון.
המחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם.
(בעל הסולם, שמעתי, קנ"ג, המחשבה היא תולדה מהרצון)
השכל משועבד ומשמש לרצון.
(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, כ"א)
המחשבה היא תולדה מהרצון. לדבר שיש לו רצון, בזה הוא מהרהר. ולא יהרהר בדבר שאינו לרצונו. היינו לדוגמא, מיום המיתה לא יהרהר אף פעם. אלא להיפך, שהוא תמיד יהרהר בנצחיותו, מטעם שכך הוא רוצה. נמצא, שתמיד מהרהר בדבר שהוא לרצונו.
אבל יש תפקיד מיוחד להמחשבה, שהוא מגדל את הרצון, שהרצון נשתקע במקומו ולא היה לו כוח להתפשט ולפעול פעולתו. אלא משום שחושב ומהרהר בהדבר, שהרצון מבקש מהמחשבה, שייתן להרצון איזה עצות ותחבולות, שיצא הרצון לפועל, אז הרצון מתגדל ומתפשט ופועל את פעולתו בפועל ממש.
היוצא מזה, שהמחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם. ויש עצם גדול, ויש עצם קטן. ועצם גדול הוא השולט על העצמים הקטנים. ומי שהוא עצם קטן, ואין לו שום שליטה, העצה היא שיוכל להגדיל את העצם, הוא ע"י התמדת המחשבה על הרצון. שהמחשבה, בשיעור שמהרהר בה, ככה היא מתגדלת. ועל כן, בתורתו יהגה יומם ולילה. שאז, ע"י התמדתה בה, היא מתגדלת לעצם גדול, עד שנעשית לבחינת שליט בכוח.
(בעל הסולם, שמעתי, קנ"ג, המחשבה היא תולדה מהרצון)
עצם מהותה של הנפש היא רצון לקבל. וכל ההבחן הניתן לנו להבחין בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון שבכל מהות מוליד לו צרכים. והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם.
