קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך הכנס הווירטואלי במוסקבה, שיעור מס' 2
כולנו יודעים שהרצון לקבל הוא החומר, כלומר, הוא הבסיס של כל הבריאה. הרצון הוא כל מה שהאור (הבורא) ברא. לכן, הרצון נקרא "יש מאין", כי קודם הוא לא היה, האור ברא אותו. זאת הפעולה היחידה, פעולת הבריאה.
בהמשך, הרצון לקבל מתפתח מבחינת שורש עד לבחינה ד', ובהשפעת האור מתחיל להרגיש את קיומו, כלומר, מי הוא ומה הוא?
במצב הזה הוא מתחיל לפתע להרגיש את עצמו כמקבל. אם סתם בראו אותי כך, זה דבר אחד, ואם בנוסף לכך אני גם מבין שאני רוצה לקבל ונהנה מהקבלה, זה כבר משהו אחר. כאן כבר מדובר על הכוונה. הרצון לקבל מגלה בתוכו את הכוונה והיא הפוכה מכוונת הבורא.
לכן, נוצר כאן פער עצום בין כוונת הרצון שנברא (כוונה על מנת לקבל תענוג לעצמו) וכוונת הבורא שהרצון מרגיש (כוונה ליהנות לנברא, למלא אותו, לדאוג לו וכולי). הרגשת הפער העצום, הרגשת הסתירה, מעוררת ברצון לקבל מה שנקרא "צמצום א'". למעשה, זו תחילת הבריאה. בהשפעת התנאים הקיימים הרצון לקבל מתחיל בעצמו לעשות משהו. הוא מתחיל לקבל רק כדי ליהנות לבוראו, כלומר משתדל להיות דומה לו. והדמיון הזה לבורא הוא העולם הראשון מתוך חמישה העולמות (מפני שהרצון לקבל כלול מחמש דרגות) שהוא עולם "אדם קדמון" (א"ק), כלומר אדם הראשון, דמות האדם.
בכך מסתיים השלב הראשון, מכיוון שהרצון לקבל אינו יכול לעשות שום דבר בהמשך. כדי להמשיך לממש את עצמו הוא חייב לעשות פעולות חדשות. והפירוט של הפעולות הללו הוא מעניין ביותר. מתחת ל"טבור" של סיום "גלגלתא ועיניים" נעשה ערבוב הרצונות, ליתר הדיוק, ערבוב הכוונות "לא לשמה" ו"לשמה".
אחר כך נעשה "צמצום ב'". הוא נותן דחיפה להמשך ההתפתחות עד כדי כך גדולה, שפעם אחת הרצון לקבל מקבל לתוכו את האור כאילו "לשמה" ואז הוא מגלה שהוא בכל זאת אינו מסוגל לעשות זאת, אין בכוחו לשמור על הכוונה הנכונה ומקבל את הכול לעצמו. המצב שבו מתגלה המילוי האגואיסטי נקרא שבירת הרצון לקבל.
ואחר כך מתוך הרצון השבור הזה מופיעים עולמות חדשים, נבנות מערכות חדשות. וכל המערכות הללו כבר נבנות במצב שבו הרצון לקבל מבין ומודע לכך מה הוא ומי הוא וכיצד עליו לבנות מערכת שבה הוא יוכל להיתקן, כלומר לעבור מהכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע.
כל זה מתרחש כאשר עדיין לא קיים כלום מלבד שני הרצונות, שני כוחות הפוכים, במילים אחרות, עוד לפני שהעולם שלנו נוצר, לפני "המפץ הגדול", לפני היקום שלנו, לפני הכול. שני הכוחות הללו בונים את כל מערכת ההנהגה שעל ידה מופיעים ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה (אבי"ע). כך נבנית מערכת ההנהגה.
ואחר כך, מאותה הנקודה המרכזית של עולם אין סוף (∞), שהרגישה בושה ולכן עשתה צמצום, נוצר "פרצוף" פנימי מיוחד, מערכת פנימית קטנה מיוחדת. היא נקראת "אדם" ומטרתה להידמות לחלוטין לבורא, כלומר, להביא את כל הרצון להשתוות הצורה עימו. גם המערכת הזאת עוברת שבירה, חלוקה להמון חלקים שנופלים לעולמנו.
מהו העולם הזה?
בו נוצרו התנאים שבעזרתם הרצון לקבל יוכל לתקן את כוונתו. כיצד? – בצורה עצמאית לגמרי מהבורא. אחרת, זה לא יהיה תיקון עצמאי והרצון לא יהיה עצמאי. לכן, דרך חמישה העולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, דרך השתלשלות של כל 125 המדרגות, החל מעולם אין סוף ועד לעולמנו כאן, מתחת לכל העולמות העליונים נוצרת מדרגה מיוחדת. היא מיוחדת בכך שכאן קיימים גופים, מה שאנחנו תופסים כגופים שנולדים, מתפתחים, מזדקנים ומתים. ובנוסף לכך, הגופים הללו מתחלקים גם לזכרים ונקבות. נוצרת כאן מערכת שלמה של פעולת הכוחות אשר במצבנו והכרתנו מורגשים כגופים. בעולמות הרוחניים קיימים רק רצונות וכוונות. ובעולמנו הגשמי ישנם שלושה גורמים: גוף, רצון וכוונה.
מהסיבה הזו, הגופים יכולים להגיע ליחסים שונים ביניהם, להתקרבות והתרחקות הדדית. ולא בהכרח שההתקרבות וההתרחקות הזאת משפיעה על הרצון ועל הכוונה.
הרצונות יכולים להיות לגמרי שונים, הכוונות יכולות להיות לגמרי הפוכות, גרועות, ובו בזמן בין הגופים יכולה להיות קירבה. ואנחנו רואים זאת בעולמנו. מתאספים נניח פוליטיקאים או אנשים ששונאים זה את זה, "מחביאים סכין או אקדח" מאחורי גבם, מחייכים בנימוס, לוחצים ידיים אחד לשני, מדברים ומסכמים דברים ביניהם.
זאת הייחודיות של העולם שלנו, זה היתרון והחיסרון שלו. כאן, בלי לתקן את הרצונות והכוונות אפשר להתקרב בינינו על ידי הגופים. ואם אנחנו לא מבינים את המצב הזה, את הייחודיות של העולם שלנו, אם אנחנו שופטים את הקִרבה הפנימית לפי הקִרבה החיצונית, אז ברור שאנחנו מפסידים.
דוגמה נוספת היא המשיכה המינית. בדרך כלל, בגיל צעיר אנשים עדיין אינם מבינים שזה רק דחף גופני. וכתוצאה מזה, מתעוררות אחר כך בעיות שונות.
האדם אינו מבין שהקִרבה העיקרית צריכה להיות הרבה יותר עמוקה, פנימית, בכוונות, במטרת החיים. כאשר אינך יכול להגיע למטרה הזאת בלי האדם השני, אז זאת באמת קירבה אמיתית.
לכן, בעולמנו נוצרת התמונה הזאת של "גופים", אשליה אמיתית. היא מתחלקת לארבע דרגות: הטבע הדומם, הצומח, החי והמדבר.
וכפי שידוע לנו מתוך חלק מהקבלה שנקרא "תפיסת המציאות", שכל הגופים מופיעים רק בדמיון הפנימי שלנו. כל העולם הגשמי הענק מורגש כחיצוני בלבד, אולם למעשה, הוא מתגלה כך רק בהכרתנו. על כך מדברים כבר פיזיקאים, ביולוגים ופסיכולוגים.
אבל מצד שני, זאת הייחודיות של עולמנו, ובכלל, ההישג של כל תהליך ההתפתחות של הבריאה, כי הוא הביא אותנו למצב שממנו אנחנו יכולים להתחיל להתקרב לפחות בגופים.
למה כל זה מוביל?
במשך ההיסטוריה האנושות מתפתחת לפי חוק מעניין, חוק האגו המתפתח. אם מדברים על הטבע הפשוט, אז גם בו מתפתחת תחילה דרגת הדומם, אחר כך דרגת הצומח, בהמשך דרגת החי ורק אחר כך האדם… עם זאת, השלבים האלה זמניים כיוון שהתהליך מגיע לשלב כלשהו ואחר כך עוצר ולא ממשיך להתפתח יותר. זו התפתחות הדרגתית בשלבים.
כולנו יודעים אילו אסונות טבע התרחשו בדרך להתפתחות על פני כדור הארץ. ואחר כך מהקוף התפתח האדם. הקבלה מגלה לנו מדוע וכיצד זה קרה. ברור שהמקובלים כתבו על כך הרבה לפני דרווין. מסופר על כך בספר הזוהר, בספרי האר"י (המקובל שחי במאה ה- 16) וב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שהיא הפירוש לספר הזוהר של בעל הסולם.
התפתחות האדם מעניינת ביותר: עוברות מאות אלפי שנים עד שבמאה ה – 20 מגיע השלב ההתפתחותי האקספוננציאלי הרציני ביותר. ובתחילת המאה ה-21 אנחנו מגיעים למצב של רוויה: האגו הפסיק להתפתח ואפילו מתחיל לרדת מעט.
במילים אחרות, אנחנו מתחילים להבין שלאגו יש סיום. אנחנו כל הזמן השתוקקנו להגיע לפסגות בהתפתחותנו, האגו שלנו גדל ואנחנו חשבנו שהצמיחה הזאת יכולה להיות אין סופית. במיוחד במאה ה – 20 משך אותנו החלום האמריקאי של האושר הכללי בחברה של הצריכה האין סופית הבלתי מוגבלת. נדמה היה שאנחנו נוכל לראות ולדעת את הכול, שנוכל להנות מהכול, שכולנו נהיה שמחים, חופשיים ומאושרים, שנחיה מאות שנים ואפילו יותר. הכול היה נראה כחלום ורוד. אנחנו היינו בטוחים שילדינו יחיו הרבה יותר טוב מאיתנו, שאפשר לחיות גם למען עצמנו וגם למענם, כלומר להיות פי שניים יותר מאושרים…
אחר כך האגו גדל עד למצב שבו גם לנו אין חיים וגם לילדינו בטוח לא יהיה יותר טוב, כבר נכון להיום אנחנו צופים זאת ויודעים. אנחנו מכינים עבורם עולם לא טוב, הרבה יותר גרוע מהנוכחי.
זה מורגש באסונות הטבע ובכל מה שקורה בעולם. אפילו המדינות הלא מפותחות מגיעות במהירות לסף כלשהו ומתחילות ליפול.
ובכן, האגו שלנו הביא אותנו למבוי סתום ואנחנו רואים שהגענו ל"תחנה האחרונה". המקובלים מסמנים את הנקודה הזאת כשנת 1995. זאת נקודת ציון מיוחדת שבעל הסולם הצביע עליה. לפי דעתו, מאז והלאה האנושות תכיר בסיום התפתחותה ובכך שהאגו שלנו לא אין סופי.
מדובר על סיום התהליך שהחל ב"מפץ הגדול" שהיה תחילת היקום שלנו נניח לפני 14 מיליארדי שנה. החל מ"המפץ הגדול" ועד זמננו, כל התקופה הזאת הייתה תקופת התפתחות האגו. והנה הוא מגיע לסיומו.
אתם מתארים לעצמכם באיזה זמן מיוחד אנחנו חיים?
נכון להיום האגו מתחיל "להתקפל" ואנחנו רואים זאת לפי מקרי הדיכאון, לפי הבעיות במשפחה (ילדים, גירושין), המצב החברתי, היחסים בינינו, ההתקדמות לקראת מלחמת עולם חדשה, וכולי. האנשים רואים כל פעם מחדש את חוסר הפרספקטיבה. המצב האגואיסטי "לא לשמה" אינו מאריך ימים יותר. אנחנו לא מסוגלים להתנתק ממנו, אבל הוא כבר לא נראה לנו כמשהו מוחלט, בטוח ובלתי מעורער. בצורה כזאת הטבע מחייב אותנו לשנות את התפיסה הישנה, את יחסינו כלפי העולם, כלפי החיים וכלפינו.
על כך מספרת חכמת הקבלה, שדווקא עכשיו יש לאנושות הזדמנות להגיע להכרת הסיום בהתפתחותה ולחשוב שוב על מטרת קיומה, האם באמת אנחנו קיימים רק למען הגופים שלנו? האם אנחנו באמת תופסים את עולמנו רק דרך גופינו, סופגים את הכול בעזרת חמשת החושים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש? משפיעים עלינו גלים כלשהם, אנחנו תופסים אותם ורואים את העולם על מסך פנימי כלשהו.
אבל, האם אנחנו תופסים את הכול? האם אנחנו מתקיימים בצורה נכונה? האם על ידי האגו שלנו, על ידי הדאגה לגופינו בלבד אנחנו לא הכנסנו את עצמנו לתוך מלכודת פסיכולוגית של מידע, אשר מצמצמת והורסת את ההישגים ואת ההרגשה שלנו, את קיומנו? בקיצור, בואו נבדוק מחדש האם אנחנו צודקים או לא בגישתנו השמרנית האגואיסטית?
זאת הייחודיות של זמננו, זמן הגילוי של חכמת הקבלה כאמצעי שמאפשר לגלות בתוכנו את ההרגשה החדשה. היא מאפשרת לא להינעל על חמשת החושים ה"בהמיים" שלנו, שמתים ביחד עם גופינו אלא לפתח בנו חוש פנימי חדש שאינו תלוי בגוף שלנו. הוא נקרא "נשמה". בעיקרון, גם זה גוף אבל רוחני. אנחנו מפתחים אותו בקלות רבה על ידי שינוי הכוונה מ"לעצמי" ל"זולת". זה עוזר לנו לצאת מחוץ לגבולות של עצמנו ולהתחיל להרגיש את מה שאחרים מרגישים. כי אם אני מרגיש את הכול בתוכי, אז המציאות שלי נקראת "העולם שלנו", ואם אני יכול להרגיש את הכול בכולם, באנושות, אז אני מרגיש עולם עליון, רק אם אני יכול להיכנס לתוך ההרגשה של הזולת ולהיות מחוץ לעצמי.
הייסורים שאנחנו מרגישים בנו הם המשבר האמיתי. וזאת עזרה ענקית כדי שנוכל לצאת מתוכנו ולהתחיל להרגיש את העולם שקיים מחוץ לנו.
ואז מגיע מצב כזה, שבעיקרון, לא משנה לי מה אני מרגיש בתוכי. אני כאילו חי בתוך הזולת, ובצורה כזאת עובר מ"אני" המוגבל שלי, בן התמותה, ל"אני" האין סופי, בן האלמוות. את זה נותנת לנו חכמת הקבלה.
ובעצם הרבה יותר. כי המוות קשור לגוף ה"בהמי" שלי והאין סוף קשור לנשמה.
כלומר, אני נכנס לשטח חדש לגמרי, למימד חדש שבתוכו אני באמת קיים. ואת העולם הזה אני מתחיל להרגיש כדמיוני שלא קיים באמת. כי הוא קיים רק בתוך הדמיון השגוי שלי בתוך התפיסה האגואיסטית שלי שאני מרוכז רק בעצמי…
ובכן, העולם שלנו מיוחד בכך שכאן אנחנו יכולים להתקרב בעזרת הגופים, אפילו עם כוונות שונות. אנחנו יכולים להתאסף ביחד עם מספר חברים במעגל, ליד "שולחן עגול" ולהתחיל להתחבר בינינו. ועל אף שהחיבור בינינו הוא מלאכותי, גם אם מלכתחילה אין לנו בכלל כוונות טובות אחד כלפי השני מכיוון שמטבענו אנחנו אגואיסטים, אבל יש קבוצה, יש "שולחן עגול", ישנו מגרש שבו כולנו ביחד מתחברים ותומכים אחד בשני בחיבור הזה, ובינינו קיימת ערבות מעגלית. היא אפשרית, כי עלינו להגיע למטרה משותפת. ואנחנו מנצלים את כל ההזדמנויות הגשמיות, את כל מה שבידינו. על כך נאמר "כל מה שבכוחך לעשות תעשה". אנחנו משתדלים להגיע לחיבור בינינו שבו כל אחד יוכל לצאת מתוכו ולהיות דבר אחד שלם.
לשם מה זה נחוץ? – רק כדי לעזור זה לזה. יותר מזה אין כלום. בשביל מה קיים הדבר השלם האחד הזה? לשם מה קרתה השבירה של הרצון האחד להמון רצונות? רק כדי שעל ידי זה אנחנו נשתוקק לעזרה הדדית, כלומר, שכל אחד יוכל לצאת מתוכו כלפי הזולת.
בצורה כזאת אנחנו משתוקקים לקראת דבר שלם משותף כלשהו, אף על פי שלא רוצים בכך, אבל משתדלים לפעול בעזרת הגופים ביחד. אנחנו מתאספים בקבוצה, אנחנו מבצעים פעילות כלשהי, עורכים כנסים, לומדים, מלמדים ומחנכים את עצמנו. אנחנו משתדלים להגיע לחיבור בינינו, ל"כדור הפטל". והדחף הזה שלנו עובר מאחד לשני. אנחנו יכולים לתמוך זה בזה, לעורר אחד את השני. אנחנו יכולים לפאר ולהאדיר את החיבור בינינו בצורה פסיכולוגית.
והתנאי הראשון הוא בכך שהחיבור צריך להתקיים על פי החוקים שהוכתבו לנו על ידי המקובלים. כי האיחוד הזה, הסכום צריך להיות דומה לכלי, כלומר, לתכונת ההשפעה והאהבה בצורה מרבית, עד כמה שאפשר. לזה מכוונים אותנו המאמרים הקבליים שהשאירו לנו המורים שלנו. הם כתבו, רשמו עבורנו מה צריך להיות החיבור, קבעו את כל התנאים שלו.
לכן, ה"סכום" בינינו צריך להיות דומה לכלי. ובכלל, אין צורך להמציא את תנאי החיבור. על ידי המוח המעוות שלנו שכל הזמן דוחף אותנו בצורה אגואיסטית לאן שהוא, אנחנו נמציא רק את מה שמועיל לאגו שלנו, אבל בשום פנים ואופן לא להתקדמות הרוחנית. אנחנו לא מבינים מה זה רוחניות ולכן אנחנו צריכים להקשיב למקורות. זה מאוד חשוב, מפני שיש המון "חכמים" שמתחילים להמציא משהו בעצמם וברור שאחרי זמן מה הם נוחלים תבוסה. הם מסוגלים לקלקל גם לנו את החיים הללו ואנחנו לא נצליח להשיג את מבוקשנו.
אבל, ישנו גם התנאי השני, עלינו לחקור את העולם העליון, כלומר, את מה שעלינו להשיג. וגם הלימודים שלנו צריכים להתבסס על המקורות, על ספרים שנכתבו על ידי אנשים שהשיגו את העולם העליון.
אנחנו משתוקקים לעולם העליון, ממהרים להתקרב אליו במידת ההשתוקקות שלנו, במידת המתח, ולפי זה אנחנו מקבלים ממנו השפעה בשם "אור מקיף".
הוא מאיר לכולם על ידי "אור פשוט", בכל מקום. אבל הוא ימשיך להאיר לנו רק באותה המידה שאנחנו משתוקקים אליו. כשאנחנו רוצים להתקרב אליו, אז באותה המידה אנחנו מעוררים על עצמנו אור יותר חזק.
בתופעת דופלר, מופיעות בי תכונות פנימיות חדשות דווקא מפני שאני נמצא בשדה אחיד עם מתח שווה, אבל אם אני נע בו, אז נוצר בי דחף כמו חשמל שנוצר בחוט בהשפעת שדה מגנטי. זה החוק המפורסם של השראה, כל דבר שיש בו אלקטרונים חופשיים יכול לשמש כמוליך, כאשר הוא נע בתוך השדה החשמלי.
כך גם אנחנו נעים בשדה של אור אחיד ובאותה המידה שאנחנו משתוקקים אליו, כלומר, משתדלים לנוע יותר מהר, להגיע, להשיג ולגלות אותו, באותה המידה נוצרת בנו "השראה", "זרמי מערבולת". והם משנים אותנו, את הכוונות שלנו מ"לא לשמה" ל"לשמה". בהתחלה אנחנו לא מבינים כיצד זה קורה, אבל לאט לאט התופעה פועלת.
בצורה כזאת, כל ההתפתחות הצפויה לנו מובילה לחיבור. לכן, קיימים בטבע דחפים שונים כאלה כמו הניסיונות להתחבר למדינות, תאגידים שונים, איגודים מקצועיים ותעשייתיים גדולים, איחודים בינלאומיים כדוגמת האיחוד האירופי וכולי.
אבל אנחנו לא יודעים להתחבר. לכן, הכול קורה הפוך. גם ברית המועצות התפרקה מפני שלא יכלה לאחד את כולם על פי בסיס רוחני משותף, וגם אירופה תתפרק ולא ידוע מה תהיינה התוצאות לכך, וגם ארצות הברית ובכלל כל האיחודים יתחילו להתפרק מפני שכולם בנויים על האגו ההדדי. רק אם אנחנו נקדים להבין שעלינו להתחבר, אז אנחנו נעבור את הדרך הזאת, את המעבר מהתרחקות הדדית עד למשיכה הדדית, בצורה טובה, קלה ונוחה. ולשם כך ניתנה לנו חכמת הקבלה. אבל אם אנחנו לא נוכל להשתמש בה, אז למרבה הצער ידחפו אותנו לזה ייסורים יותר גדולים, שנאה הדדית עם אבֵדות גדולות בכל האנושות עד למלחמות עולם שלישית ורביעית וכן הלאה…
ובכן, הייחודיות של העולם שלנו היא בכך, שדווקא בו אנחנו יכולים לעצב מחדש את הכוונות שלנו מ"לא לשמה" ל"לשמה" ולעשות זאת בצורה עצמאית לגמרי בלי להיות תלוי בבורא, כלומר, לבנות מעצמנו השתות הצורה אליו בלי להיות תחת השפעתו הגלויה. אנחנו מסוגלים לבנות בינינו מצב שיהיה דומה לרוחניות ולעורר על עצמנו את המאור המחזיר למוטב וכך להתקדם.
לכן, הפתרון הוא רק בחיבור בינינו. לכן, אנחנו מפתחים את החינוך האינטגרלי כדי בראש ובראשונה להמשיך לאחד את העולם, ושנית, להעלות אותו לבורא.
אנחנו נמצאים במצב מיוחד, כי אנחנו קיבלנו התעוררות מיוחדת מלמעלה, ולכן הביאו אותנו לחיבור (Σ), לקבלה, ללימוד. ומתוך המצב הזה אנחנו צריכים לעסוק בהפצה שלנו.
בעיקרון, כל העולם נמצא היום במשבר ורק בנו תלוי האם הוא יבין מהו המשבר הזה ומהי מטרתו. בסופו של דבר, אנחנו, כחלק הנבחר והמיוחד, נצטרך לקחת את כל העולם הזה ולהעלות אותו ביחד איתנו לדרגת הבורא, לחבר אותו לבורא.
אפשר לעשות זאת תוך זמן קצר ביותר, הכול תלוי רק בנו. אני מקווה שאנחנו נבין שהפתרון הוא בחיבור ושהחיבור הנכון יכול להתקיים רק דרכנו, ושנתחיל ברצינות לעסוק בהפצת החינוך והלימוד האינטגרלי.
מתוך שיעור מס' 2 בכנס הווירטואלי במוסקבה, 13.12.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הכוונה היא האמצעי לשנות את עצמינו ואת העולם
לחיות בכוונות ולא ברצונות
אחרי המעשים נמשכים הלבבות
