קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: בפסיכולוגיה של יחסי המשפחה, השלב שבו אנחנו משקפים אחד לשני את המעלות האישיותשל כל אחד מסתיים מהר מאוד, מפני שהמעלות שלנו לא כל כך רבות. אחר כך מתחיל השלב שבו אנחנו מגלים את הצדדים החלשים של החיים וקבלת החולשות אחד של השני.
תשובתי: כאשר אנחנו מגלים את המהות של האדם, איננו מוצאים בו אף תכונה חיובית והגונה, אם ניתן לומר כך. בוא נבחן את המקור, אפילו מה שנחשב כתכונות חיוביות, כמו אהבה ויחס אוהד כלפי מישהו או משהו.
האדם מביע אהדה, עוזר, אוהב, משתתף, מקריב את עצמו, כל זה מתוך התכונות האגואיסטיות שלו. לכן איננו יכולים לשייך את התכונות הללו להתמסרות האישית שלו, מפני שהן ניתנו לו מלכתחילה מהטבע.
אם נבראתי כזה, אז אומרים עליי: "איזה אדם מיוחד!", ואם אדם אחר אינו כך מטבעו, אז אנחנו אומרים: "איזה מפחיד, איזה אדם מכוער!". אבל לא לי ולא לו, אין שום יחס ושייכות לזה.
לכן, בכך שמפרידים מהאדם את כל מה שנמצא בו מלכתחילה, אנחנו צריכים להבחין פשוט בעטיפה ריקה. ולשייך את כל מה שנמצא בו לא אליו, אלא לתכונות ההתחלתיות שאיתן הוא נולד. לאדם מלכתחילה אין – לא תכונות חיוביות ולא תכונות שליליות. בכללות, אנחנו צריכים לקבל אותו כמוכן לתיקון, ואילו התכונות האופייניות לו, אין להן שום חשיבות.
מי שלא תהיה, הערך העליון ביחסים ההדדיים בין בני האדם, הוא ההתעלות מעל עצמך.
אתה פתאום מגלה שכל התכונות החיוביות שלך הן למעשה שליליות עוד יותר, מפני שהן מתגלות כלפי חוץ כאילו כחיוביות, אך נובעות מהאגו היותר עמוק.
מתוך שיחה מס' 13 על החינוך האינטגרלי, 18.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
הגנב שחי בתוכי
אל תתבייש מעצמך
הפילוסופיה של ה"אני" שלי
