מהמורות בהירות

מאמר מספר "שמעתי", ל"ג. "ענין גלות, שהיה ביום כפורים ואצל המן":

"כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי."

האור העליון נתפס דווקא במהמורות, בבורות הקטנים. אם הקיר הוא חלק, אז אי אפשר להיאחז בו. אבל אם יש בו מהמורות, סדקים, גומות, אז אפשר כבר לטפס עליו.

כך גם האור העליון יכול לטפס רק לפי הגומות שלנו, אבל אם הרצון הוא חלק מדי, אז אין במה להיאחז בו. לכן כל כך הכרחיים השינויים שברצון של האדם: גם בגודל של הרצון וגם באופי של הרצון, כדי שהוא ירגיש את עצמו מאוכזב, נפגע, אבל לא יברח, אלא יישאר וידרוש את גדלות המטרה. רק אז תהיה לו הרגשה של הדינים שמתגלים על פני גדלות המטרה.

המטרה צריכה להיות מבוררת בצורה מרבית באיכותה. השאלה היא, למה משתוקק האדם: לגדלות הכלי או לגדלות האור. הכי קשה לנו לחשוב על לעשות נחת רוח לבורא. כי אז מתגלה החושך המלא מההרגשה, עד כמה שאנחנו מנותקים ממנו ולא מרגישים אותו.

אלה דינים חזקים מאוד שנועדו לגלות את הבורא, ולכן הם מתגלים כניתוק מוחלט. לא ברגש ולא בשׂכל אני לא יכול לקשור את עצמי עם הנטייה הזאת לעשות נחת רוח לבורא. קל לי יותר לקשור את עצמי עם כל האנושות, אני יכול להבין ולהרגיש כל מה שקשור לכלי אבל לא לאור.

כאן מתגלה לי תביעה אמיתית: "איפה הוא, ואיך אני יכול לתאר אותו?", עד שהכלי מתחיל לעצב את עצמו בתוך החושך, ומגיע להוי"ה מלאה ומקבל את המילוי. מתוך זה האדם מתחיל קצת להבין מה מסמל המושג של הבורא כדי לשייך את עצמי אליו ואולי אפילו לחשוב על הדרגה הבאה, על לעשות לו נחת רוח.

מתוך שיעור על מאמר ל"ג מספר "שמעתי", 30.05.2014

ידיעות קודמות בנושא:
אדיר במרום ה'
לעבוד בתיאום עם האור
האור בכלי: לא סתם ממלא אלא ממש מחלחל