מהי תפילת רבים ומה חשיבותה?

אמרו חז"ל (ברכות ח', א') "שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים", באשר כוחם מגיע למעלה מהגבלת הטבע. (ר' שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת תצווה, שנת תר"פ)

בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמ"ש בשונמית, כשאמר לה אלישע… האם יש לְדַבֶּר לך אל המלך? …ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו. (זוהר לעם, וייצא, סעיפים 285-284)

אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל. (בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת היאסף המקנה)

"שומע תפילה", מקשים העולם: מדוע כתוב תפילה בלשון יחיד, הלוא הקב"ה שומע תפילות, כמו שכתוב, כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים. ויש לפרש, שאין לנו בלהתפלל אלא תפילה אחת, שהיא להקים את השכינה מעפר, שעל ידי זה יבואו כל הישועות. (הרב"ש, דרגות הסולם, שומע תפילה)

בזמן שהאדם מתפלל על עצמו, אין זו נצחיות. לכן הכין הבורא עולם מלא, וכמו שאמרו חז"ל, "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז, ע"א), היינו שהוא יתפלל עבור כל העולם. …וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא, בזמן שהוא מתפלל עבור הכלל, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלות, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה עניין נצחיות. ודווקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. …לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי של השוואה, אלא אדרבא, שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי של השפעה, אך הוא הכין כלי של קבלה. ו"הידבק במידותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא רוקם כלי של השפעה, שיכול להתגלות על זה אור של השפעה. (הרב"ש, דרגות הסולם, בְרח דודי)

אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים? מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא (שהשכינה בעפר), ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חֶשְכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל. (הרב"ש, דרגות הסולם, חורבן דקדושה)

התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי ע"כ, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, הֲשִׁיבֵנו אבינו לתורתך. כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכל שיש בשכינה הקדושה, יש בִּכְלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך. (זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, סעיף 183)

הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפילת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. (הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה ל"ח)

האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חברו, שלעצמו אינו יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מַתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חברו הוא נַענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חברו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש ערבים, לשון מתיקות… מפני שממתיקים זה לזה בתפילתם שמתפללים, כל אחד בעד חברו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפילה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפילתו. (ר' אלימלך מליז'נסק, נועם אלימלך, ליקוטי שושנה)

הזוהר הקדוש הזה"ק, נותן עצה לאלו אנשים שיש להם דרישה פנימית, שלא יכולים להשלים עם המצב שבו הם נמצאים. היות שאין הם רואים שום התקדמות בעבודת ה', והם מאמינים בזה שכתוב (דברים ל', כ') "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך". והם רואים, שחסר להם אהבה ודביקות, ולא מרגישים את החיים שבתורה, והם לא יודעים לשים איזו עצות בנפשם, להגיע לידי הרגשה באברים, במה שאומר לנו הכתוב. העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים. זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'… אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל. היינו, שאם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח. (הרב"ש, שלבי הסולם, תפילת רבים)

כל תפילות העולם, תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד, אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינן מהצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם. פָּנָה אל תפילת הערער. שהופך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשתה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל התפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בָּזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמ"ש, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בָּזה, אע"פ שאינם רצויים. פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. ע"כ תפילתו כתפילת רבים. (זוהר לעם, ויחי, סעיפים 516-514)