קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ט"ז:
"ואין להקשות לפי"ז: א"כ נתבטלה מאתנו הבחירה ח"ו? כיון שאנו מוכרחים, להשתלם ולקבל המצב הג' בהחלט, מכח, שכבר הוא מצוי, במצב הא'?"
קטע מקור מעובד:
"אם לא היה מתגלה מצב הג' הסופי, לא היה יכול להופיע גם מצב הא' ההתחלתי. הרי כל שלמותו הוא כמו הקרנה מהעתיד אל ההווה. ואם העתיד היה נעלם, אז לא הייתה שום מציאות גם בהווה. באופן כזה המצב הסופי מחייב את מצב הא' להתקיים."
ללא הצורה העתידית לא הייתה יכולה להתקיים כל התוכנית כולל החלק ההתחלתי, חלק הביניים והחלק הסופי. כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה", זה נכון כלפי כל תוכנית וכל פעולה – הצורה העתידית מחויבת, ובעצמה מחייבת את כל הפרטים להתקיים.
ההתחלה היא רק נקודת הנברא, משהו שנפרד מהבורא. בצורה העתידית הנברא צריך להפוך להיות כמו הבורא, כשהוא עולה לדרגת "אדם", מהמילה "דומה". על פי זה נקבע התהליך כדי להגיע מההתחלה לסוף, אנחנו צריכים להתחיל את ההתפתחות מהסוף להתחלה, לכן נאמר, "סוף מעשה במחשבה תחילה". "מעשה" זהו כבר הסוף, הצורה הגמורה בכל פרטיה, שמתוכה אנחנו יודעים כיצד לגשת לעניין. רק בצורה כזאת מתנהלת העבודה הרוחנית.
בעולם שלנו אנחנו מניחים שאנחנו פועלים אחרת – אך לא. פשוט מחצית מהמעשים והמחשבות שלנו נסתרות מהעין. נדמה לי שכאילו מתרחש משהו חדש, כאילו אני מבצע משהו, אבל למעשה, איני רואה את מה שמאחורי זה, שם הכול מתארגן בשבילי, שם הצורה העתידית קובעת את הנוכחית שממנה היא הייתה אמורה להיוולד.
בסופו של דבר, נראה לעיניי כאילו אני עובר דרך איזו התפתחות ואני יכול להשפיע עליה לפי רצוני והתוכנית שלי לציית לרצון הסובבים. ובינתיים אני פשוט לא רואה שהכול קבוע מראש ומתוכנת.
הצורה העתידית קובעת את כל מה שיש ואת כל מה שיהיה, ורק היחס שלנו משפיע על ההרגשה, על האופן שבו אנחנו מקבלים את המתרחש.
ולכן אנחנו בכלל לא צריכים לחשוב על המעשים בפני עצמם. הכוונה שלנו היא המעשה. היחס שלנו למתרחש הוא אותו הדבר היחיד והחדש שאנחנו יכולים להוסיף מעצמנו. תמיד פועל העיקרון "אחור וקדם צרתני". הבורא מחזיק את הכול בידיו ולנברא נשאר רק לשנות את תפיסת המציאות שלו, כשהוא מקבל אותה בטוב, בהשתוות הצורה, או להיפך בצורת ייסורים.
שאלה: איך זה יכול להיות, שהשלב הסופי כבר קיים ובכל זאת דורש מאיתנו לעשות מאמצים עצמאיים?
תשובתי: המאמצים העצמאיים שלנו דרושים רק כדי שאנחנו נרצה לעצב בנו ערכים חדשים עבור התפיסה החדשה. אם אתה מבזבז את הכוחות שלך כדי לשנות את העולם, זאת רק הטיפשות מצידך. אתה צריך לא לשנות את העולם בהווה אלא להתחבר לעתיד. אצל בעלי החיים זה קורה בצורה אינסטינקטיבית, והאדם פיתח בעצמו את היכולת הזאת כשירד מהעץ.
הרי אי אפשר ללכת קדימה בלי לדעת את העתיד. האמונות הפגאניות העתיקות נועדו בשביל להתחבר אל העתיד בלבד. היום אנחנו פשוט לא מבינים אותן ולמעשה המנהגים, הריקודים הטקסיים, ואפילו אמנויות הלחימה נועדו לא כדי לגרום נזק למישהו אלא רק בכדי "לנעול" את העתיד על עצמנו.
הבעיה הזאת תמיד עמדה בפני האדם – ליצור קשר עם העתיד, להרגיש אותו. לדוגמה, אם אני מכוון את החץ מתוך הקשת, אני רק צריך לתפוס את אותו הרגע שבו אני באמת פוגע במטרה, להרגיש את העתיד שבו החץ כבר הגיע למטרה. וזה מספיק. זה נקרא "לחיות את העתיד", להיות במגע עימו. ואז מתוך ההרגשה הזאת אני יכול לסדר את הפעולות שלי בדרך אליה.
אולם אנחנו כבר מזמן לא מתפתחים בכיוון הזה, כיוון שהאגו הגובר שלל מאיתנו את התפיסה הטבעית. היא הייתה מונחת ביסוד, אך הקשר נותק.
ובכן, אם אני לא מכיר את הצורה העתידית ולא מתחבר אליה, אני לא פועל. זה סימן שהרצון שלי עדיין לא מבורר. ולכן אין כאן מה לצעוק – את כל המאמצים שלי אני צריך לכוון לקשר עם העתיד.
העתיד שלנו הוא תכונת ההשפעה ואני צריך לבטא אותה על ידי האמצעים השונים. כשברור לי שבאיזה שהוא אופן אני קבעתי עבור עצמי את הצורה העתידית, אז כתוצאה מהמאמצים שלי אני מבקש עליה תיקון ומגלה אותה.
בהתאם לכך גם היום – אם אני מתאר לעצמי נכון את הקבוצה, היא מראה לי את העתיד שבו אני לגמרי מחובר אליה בכל התכונות שטבועות בי. זאת המדרגה הרוחנית הראשונה שלי. במדרגה הבאה יתנו לי רצון אגואיסטי גדול יותר, אני שוב אתרחק מהחברים, אתחיל לזלזל בהם עוד יותר, לשנוא אותם – כדי שוב להתאחד איתם לאחר שהתגברתי על ההפרעות האלה. וכך עד שנהיה כמו תלמידי רבי שמעון – מאוחדים מעל כבשן השנאה הבוער.
מתוך שיעור על הקדמה לספר הזוהר, 01.07.12
ידיעות קודמות בנושא:
מקובל והעולם
שלבים של דרך גדולה
אל תשפוט על מה שעדיין לא הבשיל
