מגיפה רוחנית

כנס בטורונטו. שיחה בזמן סעודה.

שאלה: כל יום אנחנו מביאים לשיעור הבוקר את הרצון שלנו, במיוחד בזמן לימוד ספר הזוהר. איך אנחנו יכולים בזמן השיעורים לאסוף ולהעלות את הדרישה, את הבקשה שלנו לבורא בכזאת צורה, כדי לא להתרכז בתמונה שמתוארת, אלא לראות מעליה?

תשובתי: ודאי שאנחנו לא צריכים להתרכז בתמונות שמתוארות, אלא לבוא לשיעור עם התרשמויות שהצטברו במשך היממה:

– באיזה אופן הצלחתי או לא הצלחתי להתגבר בתוכי על הדבקות בנוקשות התפיסה, בזה שאני חושב שאני משפיע על אנשים והם משפיעים עליי.

– איך ניסיתי להרגיש בכל זה את התופעה של הבורא, שהכול נובע ממנו.

– איך השתדלתי לראות בכל דבר רק חיובי לצורך ההתקדמות הרוחנית שלי, למרות כל מיני תחושות שליליות, חוסר סבלנות, שיבושים, רוגז.

– איך ניסיתי להפנות הכול להכרחיות הקשר עם הקבוצה כדי למצוא קשר עם הבורא.

את ההתרשמויות והניסיונות שהצטברו אני צריך להביא לפגישה עם הקבוצה, ובזמן הלימוד להשתדל לכוון את כל המאמצים שלי לאיחוד עם הבורא דרך החברים שלי, כלומר להרגיש ביני ובין החברים את אותו הגוף הרוחני שנמצא בינינו.

אם אין לי פוטנציאל רוחני שלילי צבוּר, אז אין לי עם מה לבוא לשיעור.

אני צריך לבוא לשיעור כמו לאירוע, שבו אני מתקן את מה שלא יכולתי לעשות בעצמי ללא חיבור עם החברים, בלי לפתוח יחד איתם את ספר הזוהר ולקבל דרכו אור שמדביק ומלחים אותנו יחד.

כי ניסיתי לעשות את זה ללא חיבור פיזי עם החברים, ללא קריאה משותפת איתם בספר הזוהר, אבל לא הצלחתי! או שהצלחתי קצת, אבל רק נוכחתי לדעת, שבכל זאת חסרה לי ההשתתפות שלהם ולכן אני נאלץ לבוא לשיעורים. ואני הולך לא מפני שמרימים אותי בכוח ומחייבים אותי לבוא לשיעור, אלא מפני שאני משתוקק, אני הכנתי את עצמי אליו.

אולי זה נראה שאני מדבר על איזה שהוא מצב אידיאלי, אבל אנחנו צריכים לשאוף לזה. ודאי, שאם אני אבוא לשיעור במצב כזה, אז אני אצפה ממנו להרבה, אני ארעד, אפחד לאבד את ההזדמנות הזאת. את זה אנחנו צריכים להשיג, ואפשר לעשות זאת רק בצורה של "וירוס", בכך שמדביקים זה את זה. אם בקרב החברים שורה כזאת רוח, אז האדם לא מבין בעצמו איך הכול מסתדר ומצליח לו.

מתוך שיחה בסעודה בטורונטו, 04.08.2014

ידיעות קודמות בנושא:
נס יומיומי
להגיע לשיעור כדי להשיג את כוח התיקון
אנחנו קובעים!