שאלה: האם התהליך של ירידת הדורות עדיין נמשך, או שהוא כבר הסתיים?
תשובתי: עד שלא נתחיל בתיקון, התהליך לא יסתיים.
אבל אז מתעוררת שאלה אחרת: האם אפשר לגשת לתיקון אם יש עדיין לאן לרדת? אנחנו הרי יודעים שהעלייה והתיקון צריכים להתחיל מהתחתית.
העניין הוא, שאנחנו מתקנים את הקטע האחרון של הירידה, בזה שמזרזים את הדרך. זה העניין של ייחודיות "ימות המשיח", שאנחנו יכולים להשתמש בכוח המשיכה ולתקן את הכלים האלה בעלייה. לצורך זה אנחנו מגלים את החיסרון, את הנחיצות, על ידי זה שמעלים בקשה, מ"ן לתיקון. כי כדי להיתקן צריך להרגיש את אותו החיסרון וזה אפשרי רק על ידי האור.
נניח, שאני צריך לעבור מכה כדי להעריך את גדלות הבורא. המכה יכולה להתגלות על ידי מצבים קשים מאוד שבהם אני משתדל להתגבר על הצרות, לעשות משהו, אני בונה והורס, נכנס לבעיות ונלחם זמן ממושך, כדי שבסופו של דבר אני אכנע וארים ידיים: "זהו, יותר אני לא מסוגל, אי אפשר להתקדם בדרך הזאת…". כך לומדים מתוך הייסורים.
אבל אני יכול לעבור דרך אותו הסבל ואותו הלימוד ולהגיע לאותה תוצאה הרבה יותר מהר, אם אני לומד איך להתקשר ולמשוך את המאור המחזיר למוטב. גם אז אני מרגיש צער, אבל זהו צער מחוסר החיבור, מזה שאני לא נמצא בכלים דהשפעה, זהו צער הרבה יותר "איכותי". באפשרות הראשונה הצער היה שייך לגופים הפיזיים הבהמיים עם כל הצרות שלהם, כולל רעב, רציחות וכולי. ואילו עכשיו, במקום זה אני בוחר בצער אחר. אי אפשר ללא צער, אני חייב להרגיש חיסרון, נחיצות, אחרת האור לא יתגלה. אבל זהו חיסרון מתוק, כאשר חסרה לי אהבת הבורא, חסרה אהבת הבריות, חסרה המשיכה והדחף לחיבור כולל בין כולם.
הצער והייסורים האלה הם איכותיים, הם נמצאים בדרגה רוחנית ולא בדרגה גשמית. דבר אחד זה כאשר מיליון אנשים סבלו במשך מאה שנה, ודבר אחר, זה כאשר אני מעלה את זה לגובה רוחני, ואז מספיקה לי קבוצה קטנה. בזה אני מקצר את הזמנים, ועכשיו כבר אין צורך במאה השנים האלו ובמיליון בני אדם שסובלים. במקום זה קבוצה קטנה עושה את הדרך בפרק זמן קצר.
כך אנחנו מעבירים את הבירור מגשמי לרוחני.
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר" של בעל הסולם, 25.02.2014
ידיעות קודמות בנושא:
תרופה נגד ריקנות
תקבלו כלים ואל תצפו לוויתורים
"צעדי המשיח"