לצאת ממצרים נקיים

שאלה: ערב פסח במשפחות ישראל, הוא אחד הרגעים הנעימים והמרגשים. אחרי הכנה רצינית, קרובי המשפחה מתאספים מסביב לשולחן ועורכים את הסעודה המסורתית. מעטים האנשים המוכנים לוותר על ה"טקס" הזה שכל אחד מכיר מקרוב. אבל אנחנו הזכרנו את ההכנה, אז לשם מה צריכים את ניקיון הפסח הזה? מדוע פסח מלווה בתהליך של "ניקיון", ניקוי מהחמץ?

תשובתי: נצטרך להתחיל מהעבר הרחוק, אבל זה לא יפריע לנו לשקוע מייד באווירה של הגדת פסח. ובכן, היה היה, הרבה לפני יציאת מצרים, בעת שכל הציוויליזציה האנושית הייתה מרוכזת במסופוטמיה, כאשר אבותינו שעדיין לא היו אבותינו, חיו בבבל העתיקה תחת שליטתו של נמרוד, מלך חכם ואכזרי ביותר, ויחד עם זאת שקרן וערמומי. הוא הכיר היטב את הטבע האנושי והבין כיצד לשלוט בעם.

מוכרחים לציין, כי באותם הזמנים האנשים ניהלו חיים פשוטים, אך די נוחים ונעימים. עד שלפתע היחסים ביניהם התחילו להתדרדר: פרץ וגדל ביניהם האגו בהתגלמותו של נמרוד. האנשים התחילו להרגיש לא נוח אחד עם השני.

תארו לעצמכם את המצב במונחים של היום: כאשר הדשא של השכן נראה לי ירוק יותר, ולמישהו יש קדילק מפואר ולמישהו אחר יש מכונת כביסה מהדגם החדיש ביותר, ואתמול אני ראיתי שמביאים לו מקרר חדש. אשתו מנקרת את עיני אשתי עם השמלות החדשות שהיא מחליפה כל יום, ילדיו חצופים, ופתאום יש לו שני כלבים גזעיים ביותר שמסתכלים על הכלב שלי בזלזול מופגן.

ובכן, האנשים בבבל התחילו להתייחס בחשדנות אחד כלפי השני, הפסיקו לברך זה את זה לשלום ונעשו זרים זה לזה כמו דיירים של גורדי שחקים המודרניים. האגו גדל, והם כבר לא הרגישו יותר שהם עָם אחד. זה הגיע לחיכוכים ולבעיות קשות ביותר, אבל נמרוד ידע לשלוט בהם במיומנות רבה, הסית אותם אחד נגד השני, ובסופו של דבר, שלט בכולם. ובינתיים נתיניו הפסיקו למעשה להבין זה את זה, האגו הפריד והבדיל עד כדי כך בין האנשים, שהם כאילו התחילו לדבר בשפות שונות.

בדיוק אז קם אחד מחכמי בבל שהוא אברהם. אביו, תרח היה אחד מיועציו ותומכיו הנאמנים של נמרוד. תרח פעל לטובת ה"קפיטליזם" של אותם הזמנים, כלומר, לטובת ההתפתחות האגואיסטית, הבריאה והרציונלית, כפי שמשכנעים אותנו בחברה המודרנית. ואברהם התחיל לדבר בצורה הפוכה. הוא "התבשל" בצמרת הבבלית, ופתאום גילה שהדברים אינם מתקדמים בכיוון הנכון, שהאגו גדל אל מול עיניו וכיוון את האנשים בצורה לא נכונה.

אברהם היה אדם מאוד חכם. ובנוסף לכך, הוא ואביו היו כהני דת מכובדים ביותר ומכרו בהצלחה פסלי אלילים. האנשים חשבו שהם מקרובים לאלוקים, שולטים בכוחות העליונים, עושים סגולות, וכולי. אבל, אברהם בעיקרון היה המדרגה הבאה, התוצאה המתקדמת של תרח. כפי שזה נהוג, הוא התעלה על תרח ומרד בו, מכיוון שהבין שבמצב הנוכחי חייבים לאמץ בדיוק את הכיוון ההפוך.

באותם הזמנים אברהם היה כבר מעל גיל שלושים. הוא התחיל להפיץ את שיטתו ולספר לאנשים על חזונו, על כך שלפסלים אין שום ערך, שאסור להסכים עם האגו, ושצריכים, להיפך, להתחבר ולשמור על האיחוד בעם ושכולם כמו אחים.

ברור שתרח ונמרוד לא הסכימו עם אברהם. כי אם אנשים מתאחדים, מאוד קשה לשלוט בהם. יש ביניהם הסכמה ושקיפות בנושאים העיקריים והם כבר אינם זקוקים למלך. וכאשר יש התנגשויות ביניהם אז המלך עושה מעט סדר. אז הוא גם מרגיש שיש לו מקום שהוא יכול לשלוט בקבוצות, בפלגים אלה או אחרים, וכולי. לכן, דבריו של אברהם לא מצאו חן בעיניהם של תרח ונמרוד, כי הוא הלך בכיוון הפוך לחלוטין. כך לראשונה בהיסטוריה האנושית התגלו שני זרמים:

• להתפתח בעזרת האגו, לאפשר לו חופש פעולה ועל סמך זה לבנות מערכות שונות כדי לממש את הרצון האגואיסטי שלנו, לספק את עצמנו במסגרת החברה הצרכנית. כולם מחפשים את מזלם, והחכמים ביותר, המוצלחים ביותר, הם המצליחים, וכל היתר חייבים להשלים עם גורלם, כמו באמריקה המודרנית. זאת הנטייה הסטנדרטית הטבעית.

• או להתפתח בצורה הפוכה, לא לפי האגו, אלא במסגרת הקשר הכללי. בדרך הזאת האגו הופך להיות עבורנו "עזר כנגדו", במילים אחרות אנחנו מתפתחים מעליו. בפנים אני עדיין דוחה את האחרים, רוצה להתעלות מעליהם, מוכן לנצל את הקשרים בינינו לטובתי, אבל עושה את ההיפך, ומשתמש באגו שלי רק במידת הצורך כדי להתחבר עם כולם על בסיס שווה.

השיטה הזאת נראית בהתחלה לא טבעית, אולם למעשה היא טבעית ביותר, אלא אנחנו פשוט מנצלים את הטבע המקולקל שלנו בצורה הפוכה, ב"העתקה". יחד עם זאת, אנחנו זקוקים לאגו, אנחנו שומרים עליו, מאפשרים לו להתפתח, נצמדים אליו, אבל כל פעם הרצונות האגואיסטיים מאפשרים לנו לראות את המצב ההפוך שבו אנחנו צריכים להיות. כלומר, אם אתה דוחה אותי, סימן שאני צריך לגלות כלפיך יחס הפוך. אני לא מממש את האגו בעצמו, אלא את ה"צל" שלו, לכן השיטה כולה היא כמו "צל" של הגישה האגואיסטית הטבעית.

כשאני מתחיל להשתמש באגו שלי בצורה כזאת, אני כבר מבין את הטבע שלי וכבר לא תופס כל דבר כמו ילד קטן. ילדים קטנים לוקחים מכל אחד כל מה שמתחשק להם בצורה חופשית, מצייתים לטבע שלהם כמו בעלי חיים. ואני כל פעם פועל בצורה בדיוק הפוכה, משתמש בהעתק של האגו שלי. ההתגברות הזאת היא כבר לא פעולה של ילד, אלא של גבר. אני מכיר את שני ההפכים וכך אני מתחיל להבין את הטבע, חודר לתוכו, מרגיש אותו לעומק. אני שואל את השאלות העיקריות: "מדוע אני נברא דווקא כך? לשם מה אני קיים? איזה תהליך אני יכול לעבור? למה מביא אותי כל צעד בדרך הזאת?". כשאני פועל נגד האגו, אני מרגיש את הכוח שמכניס בי את האגו.

נכון להיום, אנחנו מרגישים את עצמנו כיצורים ה"שורצים" על פני כדור הארץ. ישנם כוחות בטבע שמנהלים אותנו, על אף שאני לא יודע איזה כוח בדיוק שולט באגו שלי. לכן, כשאני "מעתיק" את האגו שלי, אני מתחיל להתקשר, להרגיש אותו, את הכוח שמעצב בתוכי את הרצון שלי, את האגו שלי. כשאני בונה יחס חדש כלפי כולם, הפוך מהאגו שלי, אני מגלה כוח שמחייה את הרצונות האגואיסטיים שלי.

נחזור לאברהם, הוא מצא פתרון, במלים אחרות, הוא גילה את הבורא, את הכוח הקדום שמקיים את הטבע שלנו. ובהמשך הוא התחיל לפרסם את השיטה הזאת לבבלים, ועל ידי כך הוא יצא נגד צמרת השלטון. תגובתם הייתה צפויה: "אם אתה לא תשתוק, אנחנו ננקוט בצעדים נגדך. אף שאתה אחד משלנו, אבל יש גבול לכל תעלול. שיטתך הורסת לנו את העסקים. אתה יכול להוסיף מעט פלפל, אבל לא יותר מדי".

כנראה, אברהם היה "חם מזג". הוא ראה והבין שיש לו שיטה חדשה, אמיתית, הפוכה לקיום האנושות. לכן הוא לא הפסיק לפרסם אותה. אז ננקטו נגדו צעדים קשים והוא הושלך לכלא, ובסופו של דבר הוא עזב את בבל יחד עם מאמיניו, כפי שכותב הרמב"ם, עד 5000 איש. האנשים הללו היו מוכנים להתקדם בעזרת השיטה החדשה ולבנות חברה הפוכה מיתר האנושות, חברה שאינה פועלת על פי הדחף הפנימי הטבעי האגואיסטי ה"בהמי", אלא להיפך, לפי חוק ההשפעה, להפוך כל הזמן את "הקול הפנימי" שמדי פעם מתעורר באדם.

קבוצת אברהם עברה לארץ כנען והמשיכה לפתח את השיטה הזאת. "בית אברהם" התחלף ל"בית יצחק" ואחר כך ל"בית יעקב". חלפו שנים, התחלפו תקופות ההתפתחות ואנשים עברו שינוים פנימיים. בתוך כל אחד מהם גדל האגו, התעוררו ביניהם בעיות, סכסוכים, שהצליחו להתגבר עליהם פחות או יותר, צברו ניסיון, וגם הילדים התחנכו לפי אותה השיטה…

אבל העיקר היה לשמור על הקשר, על הערבות, על ההתחייבות ההדדית בין האנשים. הם תמכו זה בזה, מפני שהאדם לא מסוגל להתעלות מעל האגו אם הוא לא מרגיש תמיכה מהסביבה. אבל חייבים לזכור את זה כל רגע, לעשות בדיקה עצמית כיצד אני מתייחס למתרחש: "כיצד אני הסתכלתי על זה? מה חשבתי?", אתה כל הזמן נמצא בעבודה פנימית כזאת.

חוץ מזה היא צריכה להיות כמעט טבעית עבורך, אף על פי שהיא לעולם לא תהיה טבעית, מפני שהאגו כל הזמן גדל ופועל בך בצורה ערמומית כמו נמרוד. ובכל זאת, עליך לפעול כל הזמן מעליו, ללא הפסקה בלי לעצור אף לרגע.

לכן, אם אנחנו עושים את העבודה הזאת, אם אנחנו יכולים באמת לעקוב אחרי מחשבותינו ורצונותינו, אחרי המוח והלב, אז כל פעם אנחנו מרגישים התקדמות, עלייה בהבנת ובהרגשת החיים וגם בהרגשת המקור שלהם.

למעשה, בצורה כזאת אני מתחבר לאותו המקור של האגו שלי. אני מכיר את האגו ואת הופכיותו, את כוח ההשפעה. הוא מוליד בי את האגו, אני הופך אותו ומגיע שוב לאותו הכוח. בסופו של דבר, אני מרגיש בתוכי את זרימת החיים, זרימת כוח החיים בהיקף חדש כלשהו. אני מתמלא ברוח ממדרגת קיום חדשה, מדרגה שנמצאת מעל האגו. אני כאילו מרחף מעל הגוף שלי, כי דווקא עימו האגו מזוהה, ואני מתמלא בהרגשת חיים חדשה.

כך גדלו מאמיניו של אברהם. ואחר כך הגיע זמן של סכסוכים. התורה מתארת זאת כריב בין בני יעקב, בין שנים עשר האחים, שמהם בהמשך יצאו שנים עשר השבטים. היו להם אמהות שונות, ששימשו בסיס לסוגי אגו שונים. כולם פעלו נכון, אבל כל אחד מתוך המניעים שלו. ההבדל לא היה בגלל האמהות, כי האחים הבינו שהם שווים, למרות השוני בתכונות היסוד של האגו שלהם. ההבדלים הם בגישה, בשיטה. אנחנו מכנים את זה "שלושת הקווים", מדובר על שיטות עבודה שונות להתעלות מעל האגו.

אבל העיקר הוא, שכל האחים היו נגד אח אחד בשם יוסף. הוא אמר כך: "כולכם צודקים, כולכם "צדיקים", אבל העבודה שלי מקיפה, כוללת את כולכם. כי דווקא השיטה שלי לעבוד עם האגו מאפשרת לכל אדם לתקן לחלוטין את טבעו".

האחים האחרים לא הצליחו לפתח שיטה מעל הטבע שלהם, ויוסף היה דרגת התפתחות הבאה, לכן הם לא הסכימו עימו. הסכסוך הזה חשף בהם את האגו הגדול ולפתע הם גילו את עצמם במצב חדש: ביניהם יש יריבות, בארץ כנען יש רעב, וכתוצאה מזה בני יעקב נאלצים לרדת למצרים.

כתוצאה מכל האירועים הללו, היה ברור שיוסף הציע שיטה נכונה להשתמש באגו. במצרים היהודים התרבו, חיו חיי שובע ושמרו על קשרים נכונים ביניהם. כל עוד יוסף היה בחיים, הכול היה מצוין.

אחר כך יוסף מת. במילים אחרות, כפי שקורה בחיים, השיטה מיצתה את עצמה. האגו המשיך לגדול והאנשים כבר לא היו מסוגלים לשלוט בו, להתחבר מעליו ולהיות עָם ישראל בין המצרים, כלומר להיות מוקפים באגו הגדול. הם לא הרגישו יותר מנותקים ממצרים, מתעלים מעליה, אלא להיפך, התחילו לשקוע בתוכה. קודם, יוסף יחד עם עָם ישראל שלט במצרים, כלומר ברצונות האגואיסטיים, ועכשיו המצרים השתלטו עליהם, וישראל ירדו לשליטתם, הרגישו על בשרם את לחצם.

כך מתרחש המהפך הפנימי, האדם מגלה שהאגו "מכביד" עליו והוא לא יודע מה לעשות עימו. השיטה הקודמת כבר אינה פועלת יותר כי יוסף מת.

באופן כללי, מאז ימי בבל ועד סיום החיים הטובים במצרים, העבודה האנטי-אגואיסטית של האדם עם העולם, עם החברה, עם עצמו, התחלקה לתקופות שאנחנו מכנים "מדרגות". ככל שהאגו התחזק, קיבל עומק חדש, נמוך יותר, האדם להיפך, עלה יותר ויותר כמו בשלבי הסולם. בזכות האגו, הודות ל"עזר כנגדו", האדם עלה במדרגות ההבנה, ההרגשה, השגת הטבע הפנימי שלו. לא הטבע האגואיסטי, אלא הטבע שעיצב בו את האגו ונקרא "אלוקים". לא במקרה הערך המספרי של המילה הזאת זהה לערך של המילה "הטבע". מדובר על אותו הדבר.

ובכן, אחרי מות יוסף הגיעה תקופה חדשה שבה לבני ישראל לא היה שום מושג מה לעשות עם האהבה העצמית החדשה שלא ידעו קודם. הם מעולם לא הרגישו על בשרם את שליטת "פרעה החדש" שלא ידע את יוסף ואת הטובה שהוא עשה למצרים.

במילים אחרות, האגו הפסיק להרגיש את התועלת בעבודה. עד כה, בדרך מבבל שאינה נמדדת בקילומטרים, אלא במדרגות של העבודה הפנימית, האגו תמיד הרוויח משהו. אולם, בשלב האחרון של השהייה במצרים זה נגמר, ובני ישראל עברו לעבוד במצב החדש כאשר לא נשאר לאגו שום דבר. כלומר, הם הרגישו שיותר לא יכולים להשתמש בו.

עד כה, הקבוצה שיצאה מבבל, תמיד הרוויחה משהו מעבודתה, ועכשיו הם סבלו, נתקלו בקשיים בלתי רגילים. בני ישראל נקרעו בין בעיות שונות עד כדי כך שהם לא ידעו לשם מה כל זה. פעם, החיים היו יותר פשוטים, הם התעלו מעל האגו ובנו חברה חדשה, יותר מוצלחת שפרחה ונהנתה. ולפתע המצב השתנה, הם עבדו מעל האגו, רצו להתחבר, להיות אחים, אבל לא ראו מזה שום תוצאות חיוביות.

פעם אברהם אמר שזה יביא תוצאות טובות, ואכן כך היה בימי יצחק, יעקב ויוסף. בני ישראל עבדו כל הזמן בהתעלות מעל האגו והוא תמך בהם בעבודה הזאת. נפתחו אופקים חדשים, החיים נעשו יותר ויותר טובים, הם נתברכו מהשמים והתרבו במצרים…

אבל פתאום עלה לשלטון מלך חדש בעל אופי מאוד אכזרי, שלא נתן להם "לנשום". הם רצו להתחבר ביניהם, כמו קודם, אבל כבר לא היו מסוגלים. ובמקום זה, הוא אילץ אותם לבנות עבורו ערים פיתום ורעמסס, שיעבד אותם בעבודת פרך. הערים היו מאוד יפות, אבל כדי לבנות אותן בני ישראל היו צריכים להיות מחוברים ביניהם, ובקשר הזה הם כבר לא הרגישו חיבור אמיתי.

פעם, על ידי מאמץ פשוט הם היו מתחברים ומתקדמים בחיבור, בדבקות, בהדדיות ובערבות. ולפתע הם לא יכלו להמשיך עוד, זה נעשה בלתי ניתן להשגה. ואז, כפי שנאמר בתורה, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". מדוע?

בשלב הזה, התגלה ביניהם כוח חדש שנקרא "משה". בעצם, חלק קטן ממשה ישנו בכל אחד, אבל יחד עם זאת מדברים על מנהיג כמו מנהיגי הדורות הקודמים, כמו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף.

ההתפתחות של תכונת "משה" בתוך האדם ובתוך העם, זהו סיפור אחר. ובסופו של דבר העם קיבל הסבר על המתרחש. משה אמר לעם: "אין לנו ברירה, עלינו להלחם נגד פרעה". אבל איך? הרי בני ישראל רואים שהם אינם מסוגלים לזה. פעם, הם התחברו וברחו מבבל, ונמרוד לא היה מסוגל להזיק להם. על ידי החיבור ביניהם הם התעלו מעליו והוא אפילו לא רדף אחריהם. כיצד המלך הניח לחלק מהעם להימלט ממנו? החיבור ביניהם לא אִפשר לו להזיק להם.

בעצם, נמרוד היה דרגה מסוימת של אגו, ואברהם היה שיטת העבודה עם האגו. בהמשך השיטה הזאת התפתחה עד שהגיעה לדרגת "יוסף". ואחר כך האגו עצמו "השתדרג", הפך לפרעה האכזרי, והשיטה הקודמת הייתה צריכה להתפתח מחדש, כדי להתמודד עם האגו החדש. משה מסמל את השיטה החדשה עם האגו. הוא הסביר לבני ישראל שהם הגיעו לדרגת התפתחות חדשה ועכשיו לא מספיק לעבוד לפי אותה השיטה, אלא חייבים לעשות "שדרוג" שלה, לשדרג אותה באופן מיוחד. כי האגו מתעצב ומשנה את צורתו על ידי כוח שנקרא "אלוקים". לכן, הגיע הזמן להתקשר עימו ולעבוד יחד עימו.

זאת המדרגה החדשה, ודווקא בגלל זה השיטה הקודמת כבר לא פועלת, היא פשוט מיצתה את עצמה. בני ישראל מיצו את כל האגו של המדרגה הקודמת, תיקנו אותו, עלו מעליו, התחברו, ואז התעורר בתוכם אגו מסוג חדש. הוא הורגש כפרעה שלא נתן להם להתחבר. שליטתו בהם התבטאה בכך שפתאום הם התחילו להתייחס זה לזה כמו הבבלים או כמו המצרים, על אף שקודם תמיד היו מחוברים בקשר אחים.

זהו סוג אגו מיוחד השייך למדרגה החדשה. וכדי לעבוד עימו, כדי להתחבר מעליו, בני ישראל היו זקוקים לכוח שמעורר בהם את האגו. משה הסביר לעם שכדי לנצל נכון את פרעה, נחוץ קשר עם הבורא (אלוקים), חייבים לעבוד עם הכוח הזה. קודם היה מספיק רק להתגבר על האגו, ועכשיו חייבים לעבוד איתו. כלומר, חייבים לגלות אותו כדי שהוא יתגלה בתוכם שפועל מתוכם, כמו האגו שמתעורר בתוך הרצונות.

וכדי לגלות את הכוח הזה, בני ישראל חייבים להשיג חיבור בדרגה חדשה, חייבים להרגיש את הצורך לגלות אותו, את הצורך בשיטה הזאת. זאת אומרת שעליהם להרגיש שהאגו שמתעורר ביניהם, משבית אותם וממש "קובר" אותם בתוכו.

בתורה, המצבים האלה מתוארים כ"עשר מכות מצרים". בני ישראל רצו להתחבר ולהתגבר על האגו כדי להיות שוב "כאיש אחד בלב אחד" ולחזור לתכונת "אברהם" המקורית, לתכונת ה"חסד", "ואהבת לרעך כמוך". אבל פרעה לא מאפשר להם זאת.

הם המשיכו לעבוד ולרצות להתאחד למרות חוסר הכוח, הם התאכזבו קשות, אך גם הרגישו צורך חזק להתחבר. האכזבה הייתה בגלל חוסר יכולתם להתחבר מעל המתרחש ובגלל סכנת התדרדרות למלחמת אחים. בהמשך, מצבים דומים עוד יתגלו בימי המכבים ומצבים אחרים.

אבל, מצד שני, בראשם עומד משה שכבר מגלה את כוח הבורא. לכן הם מרגישים צורך עז לצאת מהמצב הזה.

התוצאה היא חושך מוחלט, בני ישראל לא יודעים מה לעשות, נקרעים בין הצורך החזק בחיבור ביניהם לאכזבה קשה שנגרמה כתוצאה מחוסר האונים שלהם מהאגו ששולט בהם. אדם שוקע בתוך ביצת האגו והיא בולעת אותו, בולעת אותו יותר ויותר לתוכה. ההרגשה לפני יציאת מצרים היא שעוד מעט כולנו נטבע בתוך השנאה הזאת, נתנתק לגמרי מהרגשת החיים מעל האגו, נאבד אוויר ואור, ניפרד מהמציאות העליונה, ניפול ממדרגת ה"אדם" לדרגת "בהמה", כלומר המדרגה האגואיסטית.

על הלילה הפנימי הזה מסופר בהגדה של פסח. מדוע הוא כל כך חשוב? מפני שיציאת מצרים דומה ליציאת בבל, אבל מתרחשת כבר במדרגה חדשה לגמרי.

בבבל, חסידי יעקב התנתקו מנימרוד והתחילו להתפתח בתוך הרצון להשפעה הדדית, על פי העקרונות של עזרה הדדית. אבל הם עדיין לא היו אגואיסטיים גמורים, מפני שהאגו בבבל היה עדיין חלש. אבל עכשיו עליהם לצאת ממצרים, מתוך ביצת האהבה העצמית וגם לצרף את רצונותיהם של מצרים, להוציא ממצרים את כל מה שאפשר. כל האגו שמסמל פרעה יוצא יחד איתם. והם משתוקקים למעלה, למדרגה הזאת, לחיבור, בלי כוח להתאחד, בלי כוח לברוח.

יחד עם זאת, עם ישראל והמצרים נמצאים באותה הרמה, ורק משה בולט, כוח השפעה קטן. אבל הוא כבר קשור עם אלוקים, עם הכוח העליון שמעצב בנו את האגו. לכן, בעזרת משה אפשר לברוח ממצרים. אף שהם בורחים מהאגו בלילה, בחושך, בלי לראות ולהבין שום דבר, ולפי הוראת משה לקחו איתם את כל הרצונות האגואיסטיים שאולי אפשר יהיה לתקנם בהמשך. ויחד איתם יוצא גם הצאן, כלומר מדרגות קודמות של האגו, שגם בהם יצטרכו לטפל.

כך מתרחשת היציאה, העלייה למדרגת חיבור חדשה. זה לא סתם מסע רגלי ממצרים לסיני ולא נדודים "גיאוגרפים" במדבר בדרך לארץ ישראל. מדובר על מעבר לשיטת התפתחות וחיבור פנימית חדשה. הם מתרחקים יותר ויותר ממצרים וחוששים שפרעה וצבאו ישיגו אותם ויקברו אותם סופית בתוך האגו. כולם ביחד, בערבות הדדית, בכל הכוח משתדלים להגיע לחיבור. המאמץ הזה להתחבר הוא הבריחה. ככל שהם מתחברים יותר, כך הם מתרחקים יותר ממצרים, עד שמגיעים להר סיני.

ושם הם מקבלים את השיטה. כי הם כבר הכירו את כוח האגו שלהם, ויחד עם זאת, ישנה התחלה של ההרגשה של הכוח שברא אותו. בזכות האגו הם הכירו במקצת את הכוח שהתגלה למשה מתוך ה"סנה הבוער", וגם מתוך דברי הבורא: "בוא אל פרעה כי הכבדתי את לבו".

הכול נמצא במקומו: מצרים, בני ישראל ומשה, שמעט בולט מתוך מסביבתו. יחד איתו הם משתדלים להכיר את הכוח שמסתתר בתוך הרצון להשפיע, ואותו הם מגדלים מעל האגו. וכך מתחילה היכרותם עם הבורא (אלוקים), עם הכוח השולט בטבע כולו, כוח הטבע שמתכנן, תומך ומפתח אותו בעזרת כוח המחשבה, בעזרת הרצון.

ובכן, החל מבבל והלאה, בהתאם לשיטת אברהם, מאמיניו היו רק מתעלים מעל האגו שגדל, החזיקו כמו בקרש ההצלה שצף על פני הגלים הסוערים. במילים אחרות, הם השתדלו להיות ביחד למרות כל התופעות הפנימיות השונות שהיו נגד החיבור. העיקר כאן הוא העבודה ההדדית בין האנשים בקבוצה, שיסד אברהם ושבהמשך קראה לעצמה "עָם". הם התעלו בצורה כזאת, והרגישו שזאת שיטה טובה שמאפשרת לכולם לחיות ביחד, כמו בקומונה. הם עדיין לא הרגישו שום כוח עליון.

אחר כך, כשהם עבדו בקשר ביניהם תחת שליטת פרעה במצרים, הם נתקלו בבעיה. הסתבר, כי האגו שלהם הוא כבר לא נמרוד, אלא מישהו יותר ערמומי ומחושב. וכשהם התעלו מעליו, הם התחילו להרגיש את הכוח שמעצב בתוכם את האגו עם התוכנה הפנימית שלו שפועלת בלב ובמוח, בקנה מידה של כל הבריאה.

בני ישראל גילו את הסיבה ואת התוצאה ואת התהליך שמחבר ביניהם. ואז הם הרגישו שמישהו עומד מאחורי האגו. כך פרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמים. בזכות האגו שנעשה יותר ערמומי ומורכב, הם מגלים שם בפנים מוח ורגש מדרגה אחרת שנקראת "אלוקים". ודווקא היא בונה את הבסיס, את היסוד של כל הטבע.

כאן מסתמן השלב הבא, שלב ההיכרות עם אותו הכוח. לא מספיק רק להרגיש שהוא קיים. לא מספיק לשמוע את הקריאה שלו למשה: "בא אל פרעה". הבורא כאילו אומר למשה: "בהתנגשות עם פרעה אני אוכל להראות את עצמי. לשם כך נחוץ פרעה, כדי שבאמצעותו אני אתעלה בעיניך". כי רק כך אפשר לגלות את הכוח העומד מאחורי האגו ומנהל אותו. זהו "מעמד הר סיני" שאליו הגיעו בני ישראל אחרי הבריחה ממצרים. מגדל בבל שמסמל את האגו הקטן, הפשוט, ההתחלתי, הפך להר של שנאה והתגלה ביניהם. כל האגו של פרעה התגלה והביא פירוד, מחלוקת, סכסוכים ו"סגירת חשבונות". השנאה שהתפרצה בכל אחד ובכולם ביחד, חשפה את רשת הקשר ביניהם, שמעליה הם עבדו מקודם, ומצד שני, היא אילצה אותם להרגיש שהם כלואים ביחד בתוך צינוק, כמו במעלית דחוסה שאין בה אוויר ואפילו אין אפשרות לזוז.

זהו "מעמד הר סיני", הרגע המכריע. בני ישראל עומדים מול הכרעה, או שאתם מתחברים בערבות הדדית, ממשיכים להתקדם לקראת החיבור, או שכאן יהיה מקום קבורתכם, בתוך האגו שלכם.

לכן, אנחנו מעריכים מאוד את חג הפסח. הוא מסמל לנו את תחילת העם שלנו שקשור ליסוד שלו, לכוח הפנימי שמעצב את כל הטבע, לכוח שהוא בעצם הטבע. זאת תחילת העבודה שלנו עם הכוח העליון שהוא הסיבה להכול, שבורא את הכול. אין עוד מלבדו.

לאחר שהתקשרנו עם הכוח הזה, אנחנו יכולים להמשיך לעבוד עימו על בסיס הדדי. והמדרגה הבאה של החיבור בינינו תושג בעזרתו. עכשיו כבר לא מספיק סתם לעלות מעל האגו בכוחות משותפים בעזרת תמיכתו בנו מאחורי הקלעים. לא, הוא צריך להתגלות אל מול עינינו, לא בעקיפין, לא במרומז, אלא ישירות כמו הכוח המאחד אותנו במקום פרעה. הוא עדיין מפריד בינינו על ידי שנאה, ואת הבורא (אלוקים), אנחנו נרגיש כמו חיבור ששורה בינינו, ככוח העליון.

ואז החיבור שאנחנו נרגיש בינינו ייקרא "הנשמה הכללית". ובתוכה, במקום הרגשת הקיום הקודמת אנחנו נגלה חיים רוחניים עליונים, מה שנקרא "העולם הבא". כלומר, ליל יציאת מצרים הוא כמו לידה חדשה עבורנו. אנחנו יוצאים מתוך שליטת האגו ולא סתם מתעלים למדרגה הבאה כמו בבריחה מבבל, אלא יוצאים לקראת המפגש עם הכוח העליון ואחר כך ממשיכים להתקדם ביחד איתו.

ובכן, פסח מסמל את תחילת הקשר שלנו עם הבורא, הברית עימו. הרגע הזה מאוד חשוב, עד כדי כך שאפילו בזמן הגלות, אחרי ששכחנו את הכול, אנחנו מטבענו, בצורה אינסטינקטיבית, שומרים עליו.

וכך אנחנו מתכוננים לפסח, אנחנו לא סתם עושים ניקיון בבית, אלא אנחנו מנקים את עצמנו מהאגו. אנחנו היינו שקועים בתוך הזוהמה שלו ולכן עלינו לצאת משם, לצאת מתוך שליטתו, לקחת איתנו את כל הרצונות. ואחר כך תחת עומס ה"רכוש", אנחנו עדיין לא נמצאים בשליטת ההשפעה, אבל מתחילים להתחבר בערבות מסביב ל"הר סיני".

העיקר, זה לצאת ממצרים נקיים. מכאן נובעת המסורת של החג לקנות בגדים ונעליים חדשים, לנקות את כל הבית, לאכול מצה בלי חמץ, שמסמל לנו את האגו. שבעה ימי פסח הם רמז לשלב המעבר, ההפרדה מדרגת "מצרים". ואחרי שבעה ימים אנחנו חוזרים לחמץ, אבל כבר במדרגה חדשה, שבה יכולים לתקן את החמץ ומצרפים אותו למצה שמסמלת את כוח ההשפעה.

מתוך התכנית "חיים חדשים", שיחה מספר 154, 12.03.2013