לפניי פתח פתוח

האדם ניגש עד ממש לפתח שמוביל לעולם הרוחני, וברגע האחרון הוא חוזר לאחור. מפני שהפתח הזה נפתח רק אם אתה מקבל את התנאים של העליון. כל עוד אתה רק מתקרב אליו, אתה עוד יכול לסבול אותם איך שהוא במידה חלקית. אבל אתה לא יכול לחתוך את עצמך לגמרי מהעבר ולהסכים לעשות צעד אל העתיד. כי הפתח הזה הוא הגבול בין העבר והעתיד. ולכן אתה חוזר לאחור.

שאלה: מה חסר לנו ברגע הזה?

תשובתי: חסרה תמיכה הדדית, כוח התמיכה של הסביבה. לעורר את הבורא ולחייב אותו לפעול אנחנו יכולים רק על ידי תמיכה הדדית. אתה לא יכול לעבור דרך הפתח הזה ללא עזרת הסביבה, בלי שידחפו אותך מאחור ויבקשו עבורך.

לעבור דרך הפתח לעולם הרוחני, זה אומר להתחבר עם כלים אחרים, כדי לגלות יחד בינינו את אותה המציאות שקיימת מעבר לפתח הזה. אנחנו פותחים את הדלת הזאת בינינו, לכן אי אפשר להסתדר ללא התמיכה שלהם!

והתמיכה הזאת תלויה בכך, עד כמה אני אוכל לעורר את החברים. הם קיימים ותומכים בי רק באותה המידה שאני מעורר אותם, כי הם החלקים של הנשמה שלי עצמה. רק נדמה לי שיש להם כביכול בחירה חופשית ושמישהו פועל נגדי. אבל כל זה ניתן לי כדי שאני אתקן את עצמי ואשיג את תמיכתם בזה. לשם כך אני חייב להכניע את האגו שלי, אלה הם כללי המשחק הזה.

זהו תיאטרון, היכן שיחד איתי מוציאים לבמה כל מיני שחקנים, אחדים מצטיירים לי כחברים שלי, אחרים מצטיירים כאויבים, אוהבים או שונאים אותי. ובעזרתם, בכל מיני האמצעים, אני צריך להביא את האגו שלי לתיקון.

אך בעצם, הם לא קיימים. הם יוצאים רק כדי שאני אבצע את הפעולות שלי כלפיהם. פעם אני מתייחס אליהם כאל החברים שלי שקיימים לידי, חברים או שונאים שלי. זה אומר, שאני תופס אותם "בתוך הדעת". ובפעם אחרת, אני הולך ב"למעלה מהדעת" ומקבל אותם כמשחק של הבורא. מתוך השילוב של שתי נקודות המבט האלה יוצאת כל התורה.

מתוך איגרת כ"ו של בעל הסולם, 14.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
להשאיר את האגו שלך מהצד השני של המחסום
הרצון ששורף את הקיר
נשאב אל תוך המשפך הרוחני