קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: יש לי רצון גדול להתחבר עם החברים, אך לא משנה עד כמה אני משתדל, אינני מצליח להישאר בזה יותר מחמש דקות. כל מיני מחשבות מסיחות את דעתי כל הזמן. מה לעשות?
תשובתי: עליך לעבור שוב ושוב מהמחשבות האלה למחשבות אחרות. אין מה לעשות, העבודה שלנו מתבצעת במנות קטנות, כמו אצל ילדים שבכל יום מתפתחים עוד קצת.
הילד כל היום עובד על מנת להתקדם, הוא כל הזמן בוחן את הסביבה ואת עצמו: עד כמה הוא יכול להתאים לה, להשתמש בה, כיצד להתפתח כדי להפיק תועלת מרבית מהסביבה.
אך אנחנו איננו עושים זאת, איננו בודקים כל שנייה כיצד ניתן להפיק תועלת מהסביבה, כיצד לתקשר איתה בצורה טובה יותר, איננו רוצים להתחבר, איננו רוצים לבדוק האם אנחנו משפיעים לסביבה. האם אתה מסוגל לעסוק בזה בכל רגע כמו ילד? זו הבעיה שלנו. לכן אנחנו מתקדמים כך כל לאט.
שום דבר לא עוצר אותנו, יש לנו את כל האמצעים, הכול כבר כתוב ומוסבר, עלינו רק לתת דחיפה משותפת ולבצע! ואז כל אחד, לא חשוב עד כמה רחוק הוא נמצא, ירגיש שהוא אינו יכול אחרת.
רק מאמץ פנימי משותף של כל הקבוצה העולמית יעורר את ליבו של כל אחד. לאחרים אין שום סיכוי להישאר בדרך, להתעורר במהרה ולהמשיך להתקדם. זאת הערבות ההדדית, כאשר כל אחד מבטיח לשני התעוררות מהירה והשגת מצב טוב.
לא כל כך קשה לעבור את מצרים אם נלך יחד! הבורא מארגן את הכול כדי שנוכל לסבול את הייסורים הללו, שנקראים "ייסורי אהבה" – כשאני חולם על הפגישה עם מישהו שאני אוהב ומשתוקק להגיע אליו, אל הפגישה המיוחלת.
מובן שאני סובל, הרי עוד לא נפגשנו, עוד לא התחברנו, אך אני כבר חי בתקווה, בציפייה לעתיד המזהיר. כל הקושי בדרך נובע מחוסר החיבור בינינו. חוץ מזה לא קיים שום דבר.
מתוך שיעור על ספרו של האר"י "בית שער הכוונות", 21.04.2011
ידיעות קודמות בנושא:
לפלס דרך אל האור
משימה אפשרית
מכות באותה הנקודה
