למצוא דרך אל לב האדם

שאלה: מצד אחד, הטבע לא נותן לנו לנשום: מלחמות, משבר, אסונות. מצד שני, אנחנו בתוך הקבוצה העולמית לא יכולים להגיע להסכמה על פרויקטים של הפצה. בנוסף לכך, כמות החברים שבה לא מתווספת. האם אנחנו נספיק לעשות משהו?

תשובתי: הכוח שלנו הוא לא בכמות, אלא באיכות. זה שאנחנו מעט, אין לזה חשיבות, זה שאנחנו לא יכולים להגיע להסכמה, זאת כבר בעיה גדולה.

אנחנו אפילו לא צריכים לחשוב על כמות האנשים: כמה באים, הולכים, נשארים. המשימה שלנו היא לא לאסוף, נניח השנה, סביבנו מיליון אנשים.

המשימה שלנו היא בזה, שהקבוצה הקטנה שלנו תהיה מצד אחד, מחוברת לבורא, ומצד שני, לחברה, לעולם. קודם כל, היא צריכה להיות נכונה מבחינה איכותית, וזה העיקר. שנית, חוסר ההצלחה שלנו במשיכת אנשים אלינו אינו מצביע על כך שהם לא נמצאים בעולם. לא צריך להתלונן שאף אחד לא רוצה ללמוד, שאף אחד לא רוצה להתקדם, אנשים באים והולכים.

יכול להיות, שאנחנו אשמים בזה, שלא מדברים בצורה מעניינת ולא בצורה מובנת, לא נותנים לאדם להרגיש שהוא צריך לתת ולהשקיע.

אנחנו לא מראים לו במה הרווח וההתקדמות שלו, לא מסבירים שתכונת ההשפעה היא הכי מועילה, הכי רצויה, גם במובן האישי וגם במובן הכללי. אנחנו מקדישים מעט תשומת לב בעבודה עם כל חבר שמגיע כדי שהוא יבין שלאנושות ולו אין דרך אחרת.

וגם אם אנחנו מדברים על זה, אז יכול להיות שבשפה רשמית, מבלי שדואגים שזה ייכנס לתוך האדם ויהפוך לדעתו האישית. כאן הבעיה היא בקבוצה ולא בחברים שבאים ועוזבים. אם הקבוצה מתלוננת שרבים עוזבים אותה, זה מצביע על כך שהיא בינתיים לא מצאה את הדרך לעבודה עם אנשים.

מתוך שיעור בנושא "שאלות ותשובות" בשפה הרוסית, 24.04.2014

ידיעות קודמות בנושא:
להיות או לא להיות "יחד", זאת השאלה
צריך לתת לכל אדם זמן!
סבלנות מגיעה לפי מידת הסבלנות