לוותר על ה"אני" הנוכחי

מתוך שיעור מניו-ג'רזי

בעל הסולם, שמעתי, מאמר ר"ח, "ענין היגיעה": "ענין היגיעות שהאדם מתיגע, הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל בענין מסירות נפש תמיד, שלא יכולים לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש, שרק זהו כלי המכשיר לזכות לכל המדרגות".

כדי לעלות לכל מדרגה חייבים להשקיע יגיעה. אנחנו רוכשים את המדרגה רק כתוצאה מיגיעה. אך כיצד זה קורה?

במדרגה הנוכחית יש לנו את התכונות הנוכחיות ובמדרגה הבאה – יהיו לנו תכונות גבוהות יותר. כיצד לעלות אליהן? – לשם כך אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב, שמשפיע עלינו, מתקן אותנו ומעלה אותנו.

אם כן, כל יגיעה שלנו אמורה רק לעורר את האור. כיצד זה נעשה? – על ידי המאמצים שלנו לשחק כאילו אנחנו במדרגה העליונה יותר, על אף שאיננו מסוגלים לכך.

אבל היא נסתרת מאיתנו. כיצד נוכל להידמות אליה לפחות במקצת? – לשם כך עלינו לקיים מספר תנאים שעליהם מדברים המקובלים.

המדרגה הבאה היא מדרגה של השפעה גדולה יותר ביחס להיום. וזה אומר שאני צריך להשקיע מאמצים באיחוד עם החברים, בביטול עצמי בפני הקבוצה, תוך שאני משתדל להרגיש באיזו מידה ניתן לעשות זאת מעל כל הבעיות, השאלות, הקשיים וההפרעות, ולראות שאין עוד מלבדו. הכול נשלח לי מהבורא, כולל ההפרעות שמטשטשות לי את האחדות שלו, ומסתירות את השליטה הבלעדית שלו על כל העולם. אני צריך לשייך את הכול אליו ולהשתדל להצליח לראות דרך הפריזמה של הקבוצה את המנגנון שבו הוא מתגלה.

היגיעה הזאת צריכה להגיע למידה כזאת שארגיש שאני לא מסוגל ליותר ואני יכול רק להתמסר למצב העליון יותר ולרצות שהוא ימלוך עליי. אין לי לא את ההרגשה הנכונה ולא את ההבנה הנכונה בשביל המדרגה הרוחנית הבאה – אני פשוט מוסר את כל כולי לידיה וכל המאמצים שלי מכוונים רק למצב הזה. זה מה שנקרא "מסירות נפש", שבזכותה האדם מקבל את הנשמה שלו מהמדרגה העליונה יותר. כל המאמצים שלנו מכוונים לכך שנרגיש שאין עוד מלבדו ושנגלה אותו, את האחד והיחיד, דרך ההשפעה והאיחוד בקבוצה. שהעליון ישלוט עליי בצורה בלעדית ברגש ובשכל, ללא כל ביקורת מצידי.

המצב הזה מגיע בהדרגה, במידה שבה אני מזמין את המאור המחזיר למוטב, במידה שבה יש לי את הכוח להשתוות יותר ויותר למדרגה העליונה. באותו אופן העובר מוסר את עצמו לאם ובזכות זה היא יכולה לגדל אותו. פעם אחר פעם היא מוסיפה לו רצון – אצלנו זה מתבטא בתוספת בשר – והוא צריך לוותר על הרצונות הללו ולמסור לה את עצמו. שוב ושוב הוא מתדבק בעליון, מודה בכך שאין עוד מלבדו ושהוא טוב ומטיב, למרות כל הבעיות, הקשיים וההפרעות שמעורר בו ה"בשר" החדש הזה של הרצון.

את כל חלקיו, את כל עולמו שנמצא ברחם האם, הוא משייך לכוח העליון ובסופו של דבר הוא יוצא לדרגה כזו של מסירות נפש המכונה "תשעה ירחי לידה", שלאחריה הוא נולד. הוא נולד בצורה קשה מאוד, עם מאמצים גדולים עוד יותר, ב"צירי לידה" – כלומר בתנאים צרים, בצרות. על ידי הלחץ החזק שמגיע מהעליון וממנו עצמו, הוא מתגבר על היציאה הצרה הזאת ונולד אל עולם האור. במשך התהליך העובר צריך להרכין את ראשו בצורה מוחלטת – להתהפך עם הראש למטה. ולאחר מכן, לאחר היוולדו, הוא שוב מרים את ראשו. כל זה הוא תוצאה מהמאמצים שלנו. מתוך ההבנה שאנחנו בעצמנו לעולם לא נגיע למדרגה הבאה, אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב והוא מבצע בנו את השינויים הנדרשים, כשהוא מכין אותנו בהדרגה למדרגה הבאה.

אם כן, העבודה שלנו היא לבצע את כל הפעולות שמעוררות את המאור המחזיר למוטב בצורה האפקטיבית ביותר. מדובר כאן על האיחוד שלנו בלבד. כשאנחנו משקיעים מאמצים באיחוד, אנחנו, בעזרת האור, מעלים את חשיבותו בעינינו. ויחד עם זאת, האור נותן לנו להרגיש שאנחנו לא מסוגלים להתאחד. הכוחות המכוונים לאיחוד מצטרפים לצרות שאינן מאפשרות לנו להיות מלוכדים בינינו, לאחר שאנחנו מודים בכך שאין עוד מלבדו. הרי, בכל זאת "אם אין אני לי, מי לי?".

בצורה כזאת אנחנו מגיעים לנקודה הקריטית של הלידה בכל מעבר ממדרגה למדרגה.

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 10.05.12

ידיעות קודמות בנושא:
חשיבותם של המאמצים האישיים
סימן שלא יגעת מספיק
הנשמה הכללית, השקופה לאור