להתבונן בעולם השבור בעיניים שבורות

דיבוק חברים הוא דבר בלתי אפשרי, אלא אם מממשים אותו בצורה הדדית ומבינים, שבלי זה אנחנו לא נגלה את הבורא.

אנחנו כל הזמן שומעים ולומדים שנברא רק כלי אחד, נשמה אחת, המלאה באור אחד. ואחר כך הנשמה נשברה ובין כל החלקים שלה נכנס האגו שמפריד בין כל החלקים ומרחיק אותם זה מזה. ואילו אנחנו צריכים להתחבר מעל האגו הזה, אבל יחד איתו, כשהוא נשאר בפנים, כדי שעל כל פשעים תכסה אהבה.

הבעיה היא, שעל אף שיודעים את כל זה, אנחנו בכל זאת לא יכולים להכניס לתוכנו את התבנית הזאת ולעבוד לפי התמונה הזאת. התמונה הזאת כביכול קיימת בנפרד מאיתנו, ללא שום קשר לחיים שלנו. ובזה כל הקושי.

אם הייתי מתאר לעצמי בצורה ברורה את התבנית הזאת ודרכה מסתכל על העולם כמו דרך תבנית נכונה, דרך משקפיים שבורים, אז הייתי רואה שהכול מתקיים לחוד. אז הייתי משתדל לאסוף ולסדר את כל זה יחד לתמונה אחת שלמה, לחבר את החלקים האלה.

אבל הבעיה היא, שאני לא רואה את העולם כזה שבור, מפני שאני בעצמי גם כן שבור בפנים. אני מתבונן על העולם השבור בעיניים שבורות, ולכן נדמה לי שהכול בסדר! אני סבור שכך העולם גם צריך להיות.

אז מה עושה האור? הוא משפיע עליי וקצת מקרב את הקליטה שלי למצב אמיתי, מחובר, ואז אני פתאום מגלה שהעולם שבור וצריך לראות אותו יותר מחובר.

האור מקרב במקצת את כל החלקים הפנימיים שלי לחיבור, ובהתאם לזה העולם נראה לי שבור יותר ויותר. בתוכי כל החלקים, במידה כלשהי, התקרבו זה לזה, ומבחוץ לא. יוצא, שאני כאילו לבשתי משקפיים שלא מתאימים לי, ואני רואה שהעולם לא מסודר, ואז אני משתוקק לתקן אותו.

לכן כל העבודה שלנו היא כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב: דרך הקבוצה, דרך החברים, בכל מיני אמצעים אפשריים, כדי לרכז את עצמי יותר בפנים, לחבר יותר את החלקים הפנימיים השבורים שלי. ואז אני אראה שצריך להביא גם את העולם לכזה חיבור.

מתוך איגרת מ"ז של בעל הסולם, 24.06.2014

ידיעות קודמות בנושא:
צריך להתפלל עבור כולם
אני מסתכל על העולם ומצטער על הייסורים שלו
להתפלל עבור כל אחד או עבור כולם?