להציל את האהבה "יש מאין"

ידוע לכולם, שחיי משפחה זה לא דבר קל, לכן אסור לתת להם "לזרום מעצמם". אם אנחנו כזוג הולכים בדרך משותפת של ההתפתחות, אז ביחסים שלנו יש שלושה מישורים:

• איזור בלתי ניתן לחלוקה, היכן ששורה האהבה בינינו.

• שטח משותף, שבו אנחנו נמצאים בהסכמה ומבצעים אנליזה. זה מקום של הבחירה החופשית, שאותו אנחנו רוצים למלא באהבה.

• שטח פרטי של כל אחד, שבן הזוג בכלל לא נכנס לתוכו. כאן האדם מסתכל על הדברים מנקודת המבט שלו, מעדיף דבר מה, ודבר אחר לא מקבל, אפילו אם זה מנוגד לאחר, חושב על משהו משלו. הרי כולנו בני האדם, מערכות מורכבות.

האזורים האלה בעצמם מתחלקים לחלקים יותר קטנים, אבל בינתיים אנחנו נסתפק בחלוקה כללית.

מה שחשוב כאן, זה שלא נוכל להיות בלי האהבה הבסיסית הראשונית. זה כמו לחתן אנשי מלוכה, שלפני כן לא הכירו זה את זה ואין להם נקודת מגע שותפת, נקודת אהבה. אולם, אנשים צעירים מודרניים מתחתנים על בסיס איזושהי משיכה אחד לשני, שמעוררת אפילו על ידי ניצוץ אחד שעובר ביניהם.

שאלה: אז איך שני בני הזוג צריכים לבנות את היחסים בצורה נכונה, כדי לפתח את הניצוץ הזה ולהגדיל את ה"שטח" המשותף?

תשובה: קודם כל, אנחנו פונים לשכל ולא לרגש. כי הרגשה חמה שהופיעה פעם כבר נעלמה, והזיכרון שלה התעוות על ידי שכבות של השלבים הבאים. אנשים אפילו לא מבינים שזה דבר טבעי, הורמונלי, חומרי לחלוטין, ובנוסף לכך, גם מושפע מהרגלים ותבניות שונות, והם כל כך מלאכותיים ומשתנים. למשל, אם אני רגיל מילדות לקרבה משפחתית, אז אני מרגיש הרגשה יותר יציבה, ואם בן הזוג מתאים לטבע הפיזי שלי, אז הוא משפיע עוד יותר ברמה תת-מודעת.

בקיצור, הניצוץ של תחושת המשפחה היה ספונטני, חפוז, ועכשיו אנחנו רוצים להשתמש בשכל כדי לנתח את הניצוץ הזה. רק השכל יכול לעזור לנו לעורר אותו מחדש מהעבר, מאותו העבר הנפלא כשהלכנו יד ביד והיינו חיים בהרמוניה מושלמת, לא מסוגלים להיפרד ובוערים ברגש עד כדי כך שנראינו כמו זוג משוגעים עם חיוכים בלתי פוסקים על הפנים. אנחנו רוצים לעורר את ההרגשה הזאת כדי שהיא תמתיק לנו את החיים ותיתן להם טעם, משמעות. וחוץ מזה, בצורה כזאת אנחנו נוכל להקרין חום והשתתפות כלפי הילדים שלנו והקרובים. אני כבר לא מדבר על זה שלפי מחקרים רבים, הרמוניה בתוך המשפחה משפרת את הבריאות ומאריכה את החיים.

קודם כל, אנחנו מסכימים אחד עם השני על כמה בן הזוג יכול לדרוש ממני ואני ממנו. כל אחד מוותר על איזשהו חלק מהנוחיות שלו, ובמילים אחרות, מהאגו שלו, ותומך ומעודד את הפרטנר כשהוא פונה אליו, בסדר היום, בעניינים ודיונים. אנחנו מראים את הגישה הזאת אחד לשני מתוך דוגמה טובה.

דבר שני, כל אחד מאיתנו פונה ומתייחס לשני כמו לאדם הכי טוב, הכי חשוב, הכי חכם, הכי מיוחד בעולם. אנחנו לא מפחדים מהגזמות, לא נמנעים ממילים גבוהות ומחמאות, להיפך, אנחנו מחפשים אותן. אני עושה רשימה, נניח של עשרים שורות, אפילו שזה בכלל לא פשוט, ומשתמש בה לעיתים כמה שיותר קרובות. כי "הרגל נעשה טבע שני", ואני באמת אתחיל לראות בחצי השני שלי את מה שאני מייחס לה.

אף אחד לא דורש ממני בהתחלה רגשות אמיתיים. אני מתאר בעיני רוחי, במחשבה, "מלכת יופי", שלטעמי היא: יפה, נבונה ביותר, עקרת בית נפלאה, אימא מושלמת, מושכת, סקסית, וכולי. ואני מתייחס לאשתי בצורה כזאת, כאילו שהיא עונה על כל הפרמטרים האלה, עד שאני באמת אתחיל לראות בה את כל התכונות האלה.

בעצם, לפי אותו העיקרון אנחנו משתמשים גם בקבוצה בעבודה עם החברים, כשאני מעלה אותם בעיניי.

אז אני מצייר בדמיון את הדמות של האישה הכי טובה בעולם, דמות שכוללת את כל תחומי החיים, את כל הסיטואציות. אבל העניין הזה לא מסתפק בפנטזיות, אני עובד על עצמי כדי שבאמת אתייחס לאשתי כאילו היא באמת הדמות הזאת. אני ממש "מתכנת" את עצמי ואת היחסים בינינו.

שאלה: אז האם אני צריך להתעלם מהמציאות?

תשובה: אין מציאות אובייקטיבית. אני תמיד רואה את מה שאני מצייר על ה"נייר" של התודעה שלי. בעצם, אני לא שם לב לבן הזוג, אפילו שאנחנו חיים ביחד. אני כל כך רגיל אליו, שרק מדי פעם מתמקד בגבולות יותר עמוקים. בנוסף, גברים הם יותר שטחיים לפי טבעם, ונשים תמיד מסתכלות בצורה יותר עמוקה, ולכן להן יותר קל להתגבר על מכשולים חיצוניים.

כך או אחרת, כשאני מצייר לעצמי את האידיאל, אני "מלביש" אותו על בן הזוג. מעכשיו הוא בשבילי בדיוק כזה. והעניין כאן הוא לא במראה החיצוני. אני מחדיר בו בצורה פנימית את כל התכונות המושלמות שלו. אפילו בצורה אגואיסטית: "זאת אשתי, וזה אומר שאין יותר טובה ממנה".

כמובן, שכאן דרושים מאמצים: אני בוחר יחס כזה, כאילו רואה לפניי אידיאל שציירתי. כל המעלות שיש בעולם נמצאות בה. אני במחשבה מעלה אותה לדרגת מלכה, לא מוריד אותה מהגובה הזה, לא חשוב מה קורה. הכול בה מושלם, ואם יש משהו שאני לא אוהב, זה בגלל שהאגו חוסם לי את העיניים.

אני חוזר, העיקר בתמונה הזאת זה לא הנגיעות החיצוניות, אלא הכבוד, האדיקות שבה אני חדור, הערך שהאידיאל מקבל בעיניי. דווקא את הערך הזה, היחס הזה, אני מעביר לבת הזוג. שום דבר לא מפריע לי לכוון את הדמיון שלי לכיוון הנכון ו"לתכנת" את עצמי לראייה מסוימת…

אנחנו עושים עם בן הזוג את העבודה המשותפת הזאת, בצורה הדדית, מודעת, מחושבת. אנחנו דנים עליה, מראים דוגמאות, ובכל המצבים מקבלים זה את זה כמושלמים. כן, כל אחד רואה תמונה קצת שונה (אף על פי שאחר כך גם זה ישתנה), אבל מעבירים את הדגש על יחס חדש, בינתיים מאולץ, אבל רציני.

נניח, שבבית יש בלאגן שאני לא יכול לסבול אותו. ובאותו הזמן אני מתנהג עם אשתי כאילו היא סידרה הכול במקום. אני מקבל את הסדר כמו שהיא רואה אותו. אני אפילו לא מחפש בשבילה תירוצים, אני מראש רוצה ומכוון את עצמי לראות בה הכול מושלם ובכל מה שתלוי בה.

אלה הם ויתורים הדדיים, דחייה של היחס האגואיסטי. כשאני עובד בצורה כזאת, אז אחרי שבוע אני מגלה שהכול השתנה: מסתבר שאני באמת רואה אותה כמושלמת בכל, וגם היא אותי. על השטח המשותף שלנו פורחת האהבה…

ובמילה אחת, ללא עבודה אין תוצאה. אהבה מגיעה כאשר אני מראה לבן הזוג שאני מקבל אותו, שהוא רצוי, למרות כל הדברים השליליים שאני רואה בו. אני מגלה אהבה, כמו כלפי התינוק שלי, שתמיד נראה מושלם בעיניי, לא משנה מה.

ובסוף, הדמיון יהפוך למציאות, והאהבה שצמחה והתחזקה בינינו כבר לא תהיה זקוקה לשום תחבולות. כל הבעיות יספקו לנו הזדמנויות חדשות לפשרות, ויתורים ואהבה עוד יותר גדולה.

לכן נאמר, "על כל פשעים תכסה אהבה". היא יכולה לגדול רק בעזרתם. כי אם לא הם, אני לא הייתי מסתכל על אשתי. וכך, כל מבט חטוף, מגלה לי מייד משהו רע, זה הטבע האנושי.

כאן מתחילה העבודה שאותה אנחנו צריכים ללמוד כדי להסתכל על החיים בצורה אובייקטיבית, בלי להיות תלוי ברצונות האישיים שלי, במחשבות ובתשוקות. אנחנו בונים את העולם במו ידינו בלי להפיק את הרצוי מהמצוי, אבל על ידי היחס בינינו אנחנו יחד מוציאים את הרצוי מתוך המצוי, עד שהוא תופס את מקומה של המציאות הקיימת.

מתוך התכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 43, 30.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אהבה: התלהטות קצרה, או אש שאינה נכבית?
השטח המשותף שבו נולדת המשפחה
הסוד לאושר משפחתי