קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כל המאמץ שלנו לאיחוד הרצונות בקבוצת מקובלים צריך להיות קשור לרצונות שלנו כלפי הבורא, רק למען גילוי ואיחוד עם הבורא. אסור לחזור על השגיאות של רוסיה הסובייטית והקיבוצים בישראל, שחשבו על האיחוד כעל "איחוד כל האומות", כמטרה לשינוי החברה, ותנאי לשלמותה.
בני האדם אינם מבינים שהעולם, ואנחנו בתוכו, נבראנו לגילוי תכונות הבורא בתוכנו כדי להשיג את דרגת הקיום שלו. והמטרה הזו חייבת לרדוף את האדם בכל פעולותיו, בלב או במוח.
נשאלת השאלה: אם אני עושה משהו לטובת החבר, לטובת החברה או העולם – מה רע בכך? העניין הוא, שכל פעולה, שאינה כוללת בתוכה מלכתחילה את המטרה הסופית, את הבורא, לא מקבלת את כוחותיו, כלומר אינה מהווה פעולת תיקון, אלא להיפך. את התוצאות של פעולות כאלה אנחנו בסופו של דבר רואים ב"התפתחות" שלנו, במשבר הכללי שלנו.
כדי שפעולה כלשהי תצליח, המשמעות שלה חייבת לכלול את הבורא כסיבה התחלתית לפעולה, המעוררת בתוכי את הרגשת עצמי, העולם, המצב הנתון, את ההחלטה להתחיל בפעולה, את החיוניות של הפעולה ואת הסיכום שלה, כמו שנאמר "אני ראשון ואני אחרון!" – כשהאדם הוא בסך הכול חומר, שעליו מתבצעת הפעולה ולא בעל הפעולה והביצוע.
לכן עלינו מוטל רק לברר, כיצד להתייחס לכל המתרחש, ובזה אנחנו קובעים את מידת התיקון של הרצונות שלנו, ויחד עם זה את תפיסת תמונת העולם הזה והעולם הרוחני.
אם אנחנו לא לוקחים את הבורא כשותף, לא נצליח בפעולתנו, ניכנס להסתרה עוד יותר גדולה, ניטעה בדרך ונשוטט ללא תכלית. רק לאחר מאמצים רבים, לאחר שנגיע לייאוש, נתחיל להבין, למה הכול מתרחש איתנו באופן כזה. ואז בתוך הייסורים נגלה את הסיבה לייסורים.
הרי הכוח העליון זה הכול! זה המרכיב הקובע בכל מצב, שיוצר אותו, משתתף בו, קובע בו הכול, מיישם אותה ונותן שכר ומילוי.
ואם אנחנו לא נתרכז רק בבורא, הנמצא בתוך החומר והפעולות שלנו, כמטרה העיקרית של כל מאמצינו, הטעות הזו תעלה לנו ביוקר.
