קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כל העבודה מסתכמת בבירורים במחשבה, שעל ידם אנחנו באים לבורא ומשתדלים לדרוש ממנו רצונות חדשים, שבכלל לא מתאימים לאגו שלנו, לטבע שלנו.
כך אני בודק כיצד אני מנוהל מלמעלה, ואני יכול להרגיש במקצת את הכוח הפועל הזה. והמחשבה בודקת מהצד את אותן הפעולות של הבורא שמניעות אותי. וכך אני מתחיל לראות את המקור, את הפעולה שלו, כלומר את עצמי ואת הכוח שמנהל אותי, תוך שאני מבין כיצד הוא פועל.
שלושת המרכיבים האלה: הפנייה לבורא, למקור, הפעולה שלו בתוכי והתוצאה ממנה – כל זה נקרא עבודת השם, מפני שהבורא הוא זה שעושה אותה. וההשתתפות שלי היא רק בכך שאני מבקש ממנו לבצע את העבודה הזאת. כך אנחנו הופכים לשותפים.
יוצא, שמחיה קטנה, שמבצעת פעולות בצורה עיוורת ואפילו אינה מבינה שהיא מנוהלת וחושבת שהיא חיה בצורה חופשית, איך שבא לה – אני הופך לעוזר פעיל של המנהל, וכך אני מגיע לדבקות בו. אני מבין את ההתפתחות הרצויה שלי, את צורתה הסופית, ומנסה לקדם את התוכנית הזאת, עוד לפני שהיא תמומש על ידי הבורא.
אני בעצמי מזמין את ההתפתחות שלי, וזה נקרא "זירוז הזמן" (אחישנה), במקום הזרימה הטבעית שלו (בעיתו). כך אני משיג את זה, על ידי כוח המחשבה, ומתחיל ללכת יד ביד עם הבורא ובכל צעד ושעל להשתדל לגלות ולזרז את ההתפתחות שלי.
כמו שכתב בעל הסולם במאמר "אחור וקדם צרתני": התנועה של הסוס מתאחדת עם תנועת הרוכב, וזוהי הדבקות שלהם. הבורא מחכה שאני אבקש ממנו, ועוזר לי בכך שהוא מעורר אותי ומראה לי על ידי ייסורים או רמזים אחרים את אותם המקומות שבהם אני צריך לשים לב להנהגה שלו. וכך אנחנו מתקדמים עד לדבקות המלאה.
מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 30.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
הכול במחשבה יתברר
לב שבור
השתתפות חובה
